Facebook ICONWhatsapp ICON

משפחת רופמן

משפחת רופמן מניר עם התפזרה בין 3 חדרים במלון בתל אביב. "יש פחות שליטה על הילדים, גיליתי בהם עצמאות שלא הכרתי", אומרת האם // כתבה: על צ'כנובר // צילום: טל שחר
מירב רופמן, נועם רופמן, גפן רופמן (13.5), דקל רופמן (12), אלון רופמן (8.5) והכלב דייסון, מלון הרודס בתל אביב
משפחת רופמן עברה לקיבוץ ניר עם בעוטף עזה רק לפני כמה שנים, וזו כבר הפעם הרביעית שבה הם פונו מביתם בגלל סבבי לחימה ברצועה. "פעם אחת היינו בים המלח, פעם אחת בנתניה, והייתה עוד פעם שאני כבר לא זוכרת", אומרת האם מירב. "הילדים כביכול כבר מכירים את זה, אבל עד עכשיו זה היה רק לכמה ימים, כאילו יוצאים לחופשה. עכשיו אנחנו בחופשה שלא נגמרת".
אחרי טבח 7 באוקטובר פונתה המשפחה לתל אביב, והיא משוכנת במלון הרודס. על הנייר, מצבה טוב משל מפונים אחרים מהדרום והמצפון. בתחילה התגוררו ההורים ושלושת הילדים עם הכלב דייסון בחדר אחד, אבל כעת הם התפצלו לחדר הורים, חדר לגפן הגדולה, וחדר לאחים הקטנים.
"בגלל שאנחנו לא במתחם אחד אלא מחולקים לחדרים, אנחנו פחות בשליטה על הילדים", מסבירה מירב. "אני צריכה לצאת מהחדר שלי ולהיכנס לחדר שלהם כדי לראות מה קורה. יש קצת פחות שליטה מאשר בבית פרטי, אבל מצד שני אני מגלה בהם עצמאות שלא הכרתי. קצת זכינו בקטע הזה, כי יש משפחות שההורים ישנים עם הילדים. לנו יש יותר פרטיות. אבל עדיין, אני יוצאת מהחדר בבוקר ויש אנשים במסדרון. אני לא יכולה לצאת עם פיג'מה להכין ארוחה לבית ספר. אני צריכה להתארגן קודם כי זה אומר לרדת ללובי".
גם עבורכם זה מורכב, לגור ב-28 מטרים רבועים.
"עניין האחסון מורגש מאוד. אין הרבה מקום לבגדים או לחפצים שלנו. הבית שלנו בניר עם היה 170 מ"ר עם מקום להכול. פה אין לנו סלון כמובן. אנחנו יושבים כולם על המיטה כדי לראות טלוויזיה. אנחנו חיים בצמצום. זה אפשרי, פשוט פחות כיף. אין לנו אופציה לבשל, למשל. אבל לאחרונה הכשירו לנו חדרי שירות עם מקרר קצת יותר גדול, כי במיני בר בחדר יש מקום למקסימום מעדן ובקבוקים".
הפערים בין חייהם הישנים לבין המציאות החדשה מתבטאים גם בניואנסים הדקים של חיי הקיבוץ שפשוט אינם ישימים בעיר. "יש פער מנטלי גדול", אומרת מירב. "תל אביב היא לא קיבוץ והילדים לא יכולים להסתובב יחפים בין הבתים או בדרך למכולת. ממש רואים את זה כי יש אנשים שמשאירים את הנעליים איפשהו, ואחרי זה חוזרים לקחת אותן. יש לנו קבוצת ווטסאפ של 'הרודס ניר עם'. אנשים מעלים שם תמונות נעליים ליד כיכר אתרים, או קורקינט זרוק באמצע שום מקום. ברור שזה של ילד מהקיבוץ כי הם רגילים שאיכשהו זה חוזר.
"הילדים שלי רגילים להיות במרחב הבטוח. להגיד 'ביי אמא, אני הולכת לים' או 'יצאנו לגן שעשועים'. אנחנו מסבירים להם שבתל אביב זה פחות אפשרי. אז תמיד יש הורה שמגיע ללוות. גם למכולת הצמודה שהפכה להיות הכלבו שלנו".