.png)
משפחת אליהו
בני הזוג אליהו פונו מביתם בשדרות בלי ציוד, בלי תרופות ובלי המטפלת שלהם. "במלון מנקים לנו ויש אוכל, אבל קשה לחיות כך" // כתב: רוני גרין שאולוב // צילום: אלכס קולומויסקי
שושנה אליהו, זאב אליהו (בני כ-75), מלון גרנד קורט ירושלים
את תחילתם של אירועי 7 באוקטובר העבירו שושנה וזאב אליהו על רצפת ביתם שמול תחנת המשטרה בשדרות. באותו זמן כל אזור עוטף עזה היה מטווח ברקטות, ומהצד השני של הרחוב עמד להתחיל קרב ארוך מול המחבלים שחדרו לעיר. "שמענו צבע אדום ואמרתי לזאב 'קדימה'", מספרת שושנה. "ניסינו ללכת מהר ובדרך לממ"ד נפלנו. שכבנו שעה בערך על הרצפה בזמן הפיצוצים. התקשרתי למשטרה ולא ענו שם. אנחנו גרים ממול ושמענו יריות אז הבנתי שקורה שם משהו, אחרת הם היו עונים. אז התקשרנו למד"א שבאו והרימו אותנו. זה היה סיוט".
שניהם סובלים ממגבלות רפואיות, וחוסר האונים באותן שעות, כשהם חשופים לפגיעה מהשיגורים מעזה, שיתק אותם. שושנה: "רק במוצאי שבת הבן שלנו הגיע עד אלינו עם נשק. ברחנו איך שאנחנו".
זאב: "לא העלינו בדעתנו לקחת משהו. אני צורך תרופות באופן קבוע וכל הדברים האלה נשכחו באותו הרגע. רק אחר כך הרגשנו את החוסר. נשארנו בלי תרופות ובלי שום דבר".
שניהם אסירי תודה על קבלת הפנים החמה שלה זכו במלון שאליו פונו, אבל החיים כמפונים אינם קלים לבני זוג בגיל הזה. "הימים הראשונים היו מהרעים שחווינו", אומר זאב. "היינו בחרדה ולא הצלחנו לישון. הבית נהרס, האוטו נהרס. נשארנו בלי כלום. כשיצאנו לא שמנו לב בכלל אם סגרנו את הדלת".
בשדרות הם נעזרו במטפלת, סיוע שעליו נאלצו לוותר בששת החודשים האחרונים. "בגלל המלחמה זאב הפסיק טיפולים שעשה ורק עכשיו הוא חזר לזה", מסבירה שושנה. "יש לו בעיה ברגליים והוא נופל כל פעם במקום אחר במלון. פעם אחת ראו אותו במצלמות ומיד רצו לעזור לו. בפעם אחרת כשהוא נפל לא ראו אותו. הוא לא יכול היה לקום אז הוא ניסה לזחול ולהגיע למישהו שירים אותו. לעומת הבית, פה צריך ללכת מרחקים גדולים לחדר אוכל, למעלית וללובי".
זאב מתעקש: "זה קשה מאוד אבל אנחנו מסתדרים. ועדיין, זה לא הבית שלנו".
איך מסתדרים בחדר של כמה מטרים רבועים?
שושנה: "מסתדרים אבל זה קשה. מבחינה כלכלית המצב שלנו נורא. מבחינת אוכל אנחנו בסדר. אבל אתה לא יכול ללכת לבית שלך, אתה לא יכול לזוז, ואתה לא יודע לאן החיים שלך הולכים. לחזור לשדרות? גם אם יציעו לי כסף אני לא חוזרת. מה, כסף ישכיח לי את הטראומה? אני פוחדת. אין לי כוח, גם לא פיזי, לסחוב את בעלי כשיש צבע אדום. זו תחושה כאילו מוצאים אותי לתלייה. אנחנו לא מספיקים להגיע לממ"ד וכבר יש נפילה".
אין שום צד חיובי לחיים במלון?
"טועה מי שאומר שזה כיף. אני רוצה בית משלי. פינה שלי. זה בחיים לא יהיה כמו בית, אפילו שיש אוכל ומנקים לנו. זה לא בית של בן אדם. רק שאין לנו אפשרות כלכלית לעבור לבית חדש. הבית הקטן שלנו בשדרות זה מה שיש לנו".
שניהם סובלים ממגבלות רפואיות, וחוסר האונים באותן שעות, כשהם חשופים לפגיעה מהשיגורים מעזה, שיתק אותם. שושנה: "רק במוצאי שבת הבן שלנו הגיע עד אלינו עם נשק. ברחנו איך שאנחנו".
זאב: "לא העלינו בדעתנו לקחת משהו. אני צורך תרופות באופן קבוע וכל הדברים האלה נשכחו באותו הרגע. רק אחר כך הרגשנו את החוסר. נשארנו בלי תרופות ובלי שום דבר".
שניהם אסירי תודה על קבלת הפנים החמה שלה זכו במלון שאליו פונו, אבל החיים כמפונים אינם קלים לבני זוג בגיל הזה. "הימים הראשונים היו מהרעים שחווינו", אומר זאב. "היינו בחרדה ולא הצלחנו לישון. הבית נהרס, האוטו נהרס. נשארנו בלי כלום. כשיצאנו לא שמנו לב בכלל אם סגרנו את הדלת".
בשדרות הם נעזרו במטפלת, סיוע שעליו נאלצו לוותר בששת החודשים האחרונים. "בגלל המלחמה זאב הפסיק טיפולים שעשה ורק עכשיו הוא חזר לזה", מסבירה שושנה. "יש לו בעיה ברגליים והוא נופל כל פעם במקום אחר במלון. פעם אחת ראו אותו במצלמות ומיד רצו לעזור לו. בפעם אחרת כשהוא נפל לא ראו אותו. הוא לא יכול היה לקום אז הוא ניסה לזחול ולהגיע למישהו שירים אותו. לעומת הבית, פה צריך ללכת מרחקים גדולים לחדר אוכל, למעלית וללובי".
זאב מתעקש: "זה קשה מאוד אבל אנחנו מסתדרים. ועדיין, זה לא הבית שלנו".
איך מסתדרים בחדר של כמה מטרים רבועים?
שושנה: "מסתדרים אבל זה קשה. מבחינה כלכלית המצב שלנו נורא. מבחינת אוכל אנחנו בסדר. אבל אתה לא יכול ללכת לבית שלך, אתה לא יכול לזוז, ואתה לא יודע לאן החיים שלך הולכים. לחזור לשדרות? גם אם יציעו לי כסף אני לא חוזרת. מה, כסף ישכיח לי את הטראומה? אני פוחדת. אין לי כוח, גם לא פיזי, לסחוב את בעלי כשיש צבע אדום. זו תחושה כאילו מוצאים אותי לתלייה. אנחנו לא מספיקים להגיע לממ"ד וכבר יש נפילה".
אין שום צד חיובי לחיים במלון?
"טועה מי שאומר שזה כיף. אני רוצה בית משלי. פינה שלי. זה בחיים לא יהיה כמו בית, אפילו שיש אוכל ומנקים לנו. זה לא בית של בן אדם. רק שאין לנו אפשרות כלכלית לעבור לבית חדש. הבית הקטן שלנו בשדרות זה מה שיש לנו".
