"הפעם הראשונה שדרכתי בבית בכיסופים הייתה בתחילת ינואר. לפני זה הייתי בבית ב-6 באוקטובר, בארוחת שישי עם המשפחה, לפני שחזרתי לערבה. אבא שלי הסיע אותי למשמרת במלון בשחרות, אחי הגדול הדר היה באילת, ורק אח שלנו הקטן נשאר עם ההורים בבית. בחודשים שעברו אחרי 7 באוקטובר לא הייתי יכולה נפשית להגיע הביתה. כשהלכתי - קיבלתי את ההחלטה באותו הרגע. דוד שלי בא איתי, אבל שמר מרחק כשנכנסתי לבד לחדרים, למה שהיה פעם המטבח, לממ"ד שבו הם נרצחו.

"הבית היה פתוח לגמרי כל תחילת המלחמה ונכנסו לשם אנשים שבכלל לא קשורים לקיבוץ. גיליתי שהזיזו לנו ציוד מהבית או לקחו. סתם אנשים שהגיעו לסיבוב באזור כדי לראות את מה שקרה. בזמן שהייתי שם עברה קבוצת חיילים והתחלתי לספר להם את הסיפור של המשפחה שלי. זה לא אושוויץ וזה לא אתר הנצחה. השביל הזה? זה שביל שהייתי הולכת בו כל יום ומריחה את הסירים של אמא שלי. אחרי הביקור הם ילכו לבית שלהם, יספרו למשפחה שלהם על המקום שהיו בו היום, אבל לי אין לאן לחזור".

‍עשית איזו הכנה לפני שנכנסת שוב לבית?
‍"דיברתי עם הפסיכולוגית שלי, אבל לא באמת יכולתי להתכונן. בכלל, אין את הפריבילגיה של הכנות לכלום בשנה הזאת. ידעתי שהבית שרוף מהיסוד. בשבעה הביאו לנו אנשים מהקיבוץ חתיכות מפח שהיה לי בחדר ושברים של דברים. הם אמרו שזה מה שמצאו מהבית, אז ידעתי שלא נשאר כלום. ובכל זאת, לא ידעתי למה אני נכנסת כשהגעתי וראיתי הכל. איך שנכנסתי לבית פרצתי בבכי היסטרי של ארבע שעות. לממ"ד היה הכי קשה להיכנס, שם עוד היו קצת מצעים. באזור של המטבח מצאתי קרטון חלב שלם. הצלחנו להוציא אמבטיה ועוד שברים של כמה דברים. איחסנתי את זה במכולה, ואני מקווה יום אחד ליצור עם זה אמנות".

באותו ביקור כל מה שידעת על הדקות האחרונות בחייהם השתנה.
"התברר שמסרו לנו פרטים לא נכונים על המוות של ההורים ושל אחי הקטן שגיא. כשהודיעו לנו שהם נרצחו אמרו שהם מתו משאיפת עשן בשריפה של הבית. כשנכנסתי לממ"ד מצאתי תרמילים של קלצ'ניקוב והבנתי שמשהו לא מסתדר, אבל עדיין הלכתי עם התפיסה של מה שאמרו לי, כי הם הרי יודעים. כשהבנתי שאני רוצה לשמר דברים מהבית יצרתי קשר עם 'יד בן־צבי', שבאים לשמר את הבית. כשהם הגיעו אחרי כמה ימים ביקשתי שייקחו את המצעים מהממ"ד. כשהם ראו אותם הסבירו שאי-אפשר לקחת אותם במצב הזה כי יש עליהם דם. הסתבר שהיה כתם דם ענקי על המיטה והמצעים, כנראה כשהייתי שם זה הסתתר או שהעיניים שלי לא נתנו לי לראות את זה. זה היה איפה שאמא שלי ושגיא היו מחובקים. יש חורים על הקיר ליד, וגם בכניסה לממ"ד עדיין יש קצת דם, כלומר היה ירי באופן ברור. פתאום התחלתי להבין שאני צריכה לחקור את הדברים לבד, שבסיפור הזה אני לא יכולה לסמוך על אף אחד, אפילו לא שיגידו לי מה קרה שם.
‍
"אמרו לי שליד מחבל שפונה מאזור הבריכה היה מגנט עם תמונה של המשפחה שלנו ואיקסים חרוטים על הפנים שלהם. הוא לקח את המגנט,שצולם בבר-המצווה של שגיא, שבמקרה הייתה ב-7 באוקטובר שנתיים קודם. אמרו שהוא לא היה עם סרט ירוק, כמו אחרים, אלא עם מדי צה"ל, כדי לבלבל. חיברתי לעצמי סיפור שאחרי שדיברנו איתם ב-13:00, כשהם עוד היו בחיים, הם חשבו שהוא כוח צבאי שמגיע לחלץ אותם ובגלל זה פתחו לו את הממ"ד. על הדלת לא היו סימני ירי ולא היה שם מאבק. זה הזוי שאני צריכה לגלות מידע בעצמי. היה לי קשה להגיד לאחי הגדול מה מצאתי בבית ומה הבנתי, כי זה משנה את כל התפיסה. אחרי הכל, אין לך על מי לסמוך".

זמן קצר אחר כך התגייסת למילואים באוגדת עזה.
"בתפקיד המקורי שלי אני מפעילת האמר, אבל איך שהסתיימה השבעה גיליתי שלא צריך את התפקיד שלי במלחמה, כי עסקתי בעיקר באימונים. לא ראיתי את עצמי נשארת בצד והתחננתי לדוד שלי, סא"ל במילואים, שייקח אותי, למרות שהיו יותר מדי אנשים ולא היה צריך. מבחינתי זה היה קיומי להתעסק בהגנה, כל דבר אחר הרגיש לי מנותק.

"אם לא הייתי במילואים אני בטוחה שדווקא היה לוקח לי יותר זמן עד שהייתי נכנסת לבית בכיסופים. אחי הגדול בכלל לא מצא עניין בלהגיע. אחרי שיורדת השמש אני לא מסוגלת להיות באזור, או לקום שם לבוקר חדש, במקום שבו סיימה המשפחה שלי את החיים שלה".