"נדרתי נדר שאני לא חוזרת לניר עוז. התלבטתי אם להצטלם בבית או במקום אחר שיותר נוח לי בו, אבל חשבתי לעצמי שאולי בכל זאת אני צריכה לעשות איזו סגירת מעגל של הסיפור הנורא הזה שפקד את המשפחה שלנו, ולנסוע לניר עוז. אחרי שהסכמתי הרגשתי שאני מתכוננת לזה כמו אל מבחן באוניברסיטה. לא ישנתי טוב לפני, וכשנסענו לשם הרגשתי שככל שאנחנו מתקרבים אני בתחושת עילפון, שאראה את הבית ואפול.

"כשהגענו החששות התפוגגו. זה היה קשה להיות שם, אבל גם מאוד מנותק. משהו בנפש ובמוח סירב להתחבר ולהאמין שהיינו שם, כאילו שזה לא קרה לי. עד הצילומים לא ראיתי את הבית ואת ממדי האסון, לא הסתכלתי עליו כשהוצאנו משם באיומי רובים, עם עשרות מחבלים מסביב, עם בנות על הידיים ועם אחותי, שלקחו אותה ממני ולא ראיתי אותה עד אחרי השחרור.

"7 באוקטובר היה חוויה כל כך עמוסה באירועים, שהגוף היה במצב ממושך של שוק. המוח הפעיל מנגנוני הגנה של ניתוק, שפעלו גם כשהגעתי לשם עכשיו, בפעם הראשונה. המקום היחיד ששרד זה הממ"ד שיצאנו ממנו. ראיתי שם עדיין את המעדנים שנתנו לבנות באותו בוקר, את המגבונים שניגבתי את הילדה, הכל נשאר כאילו הזמן עמד מלכת. על הקיר נותר סימן של כף יד מפויחת על הקיר, כף היד שלי".

‍איך החזרה לממ"ד השרוף השפיעה עלייך?
"זה החזיר לרגעים שבהם אנחנו פותחות את החלון והם שם, למטח היריות שקיבלנו לעבר החלון. פשוט לא להאמין ששרדנו את זה, את השריפה, את היריות, את השבי. שרדנו רק תודות לכוח עליון, כמו שאני רואה את זה. ברגעים ההם עבד אצלי מנגנון מאוד חזק של ניתוק. אני לא בוכה, לא מתפרקת, לא הגבתי כמו שחשבתי שאגיב. בגלל הבנות הקטנות לא הייתה תחושה שיש לך זמן להתמסכן על עצמך. נאבקתי לשרוד, בין מנעד תחושות של 'אני חיה? אני מתה? אני אצליח לצאת מכאן?' כל זה בזמן שאני שומעת את הבנות משתעלות את נשמתן כשהבית עולה באש".

אמיליה שואלת מה עם הבית של דודה שלה בניר עוז?
"לא, היא יודעת שאין קיבוץ יותר, שהוא נשרף ושאין מה להגיע אליו יותר, שלא ניסע לשם יותר".

שרון אחותך תחזור לניר עוז?
"אף אחד לא מתכוון לחזור לשם. יותר מדי זיכרונות ופחדים. אני זוכרת שגיסי דוד אמר עוד בבוקר ההוא ש'ברגע שזה נגמר, אנחנו עפים מכאן'. הוא הבין שכאן הוא לא נשאר יותר, הוא פשוט לא חשב שזה מה שיקרה ושהוא ייחטף לעזה. חשבנו רק שנמות, לא על תרחיש של חטיפה.
‍
"לי, אישית, אין באמת זיקה אישית לעוטף. אני לא בת קיבוץ, לא גרתי שם ולא מרגישה שאני רוצה להמשיך לראות את זה. אבל כל אזרח במדינה שלא היה בעוטף ב-7 באוקטובר צריך להיות בניר עוז ובקיבוצים שנפגעו ולראות מה נעשה שם. להבין שזה לא עניין של קומץ משפחות, אלא של עשרות אלפי תושבים שהמעגלים שלהם נפגעו ועולמם חרב עליהם ביום אחד. זאת ממש חובה מוסרית לראות את הזוועות האלה, ככל שזה קשה, זה כמו להיות באושוויץ".

איך ההחלמה שלך ושל אמיליה אחרי השחרור מהשבי?
"כל החודשים האלה אני עסוקה בלשקם אותה ואותי ובמאבק להחזרת החטופים. כל עוד הם שם אין לנו יכולת לשים את האפיזודה הזאת מאחורינו ולהשתקם באמת, כי המשפחה שלנו עדיין חווה את הטראומה הזאת כל יום מחדש, כשבעלה של אחותי ואבא של בנותיה לא שב אלינו. ההתמודדות היומיומית הזאת לא מאפשרת שיקום לאף אחד. אות החיים האחרון שקיבלנו מדוד הייתה בחודשים הראשונים, וזה מרגיש כל כך לא תקף. את מקבלת אות חיים ביום אחד, וביום השני יורים להם בראש. אנחנו יודעים שהוא היה בחיים ועם אחותי עד יומיים לפני השחרור. איפה הוא עכשיו, ומה קורה איתו ועם אחיו ובת הזוג שלו? רק אלוהים יודע.
‍
"אני מזכירה לעצמי שאם יש ניצולי שואה שהיו כל כך הרבה זמן במצב כזה והצליחו בכל זאת להקים אחר כך בית ולגדל משפחות, גם אני לא אישאב לטראומה ולחוויות האיומות שעברו עליי ועל הבת שלי, כי אחרת הם ניצחו אותי. אני לא אתן להם את העונג לדעת שהם ריסקו את הנפשות שלנו".