"כשראיתי עכשיו את הבית, לא הרגשתי שזה הבית שלי. אני רואה בית הרוס ולא מצליחה להתחבר. רק כשאני רואה אותו בתמונות בשלמותו, ואנחנו מצולמים בו, עולים הזיכרונות. אפשר לומר את זה על כל הקיבוץ למעשה, שבחודשים הראשונים היו בו הרבה חיילים, מבקרים וכוחות ביטחון – והוא הרגיש קצת פחות הבית שלנו.

"הילה, הבת שלי, גדלה בקיבוץ, אני בת הקיבוץ וההורים שלי הגיעו לבארי כשהיו בנח"ל. נולדתי פה ותמיד הרגשתי בטוחה בעוטף. כל הזמן אמרתי שמזל שאני לא נח"לאווית, כי נחל עוז הם ממש על הגדר לעומת בארי. תמיד חשבתי שהמצב של בארי טוב יותר מניר עוז וניר עם. הפעם הראשונה שחזרתי לבארי הייתה באזכרה לתאומים ליאל וינאי חצרוני ז"ל, שהיו בבית של פסי. ידעתי שהבית שלי נשרף, אבל לא רציתי כל כך ללכת. אח שלי היה לפניי בבית והצליח להוציא משם דברים.

"ביום שזה קרה, אני זוכרת שהתעוררנו בסביבות 6:30 מצבע אדום ופשוט הכנסתי את הבנות לממ"ד. עד שאמרו בקבוצות הוואטסאפ של הקיבוץ שיש חדירת מחבלים חשבתי שהכל כרגיל, ועוד דיווחו שזה במקום לא רחוק ממני. חשבתי שזה שניים-שלושה מחבלים, ופתאום כל אחד כותב בקבוצה 'זה גם אצלי'. ועדיין, הייתי בטוחה שהכוחות שלנו עליהם. בכל השנים שאני גרה בבארי לא הכרתי דבר כזה, ולא הבנתי את גודל האירוע".
‍
כל זה בזמן שבבית נמצאת גם אמילי, חברה של הילה שבאה לישון אצלה.
"הייתי כל הזמן בקשר עם תומאס, עם סבתא של אמילי ועם אחותה, אבל זה לא היה אירוע רגיל שהם פשוט יכולים לקפוץ ולקחת אותה. באיזשהו שלב פרצו את הדלת של הבית, והבנו שזה אצלנו. די מהר פתחו את הדלת של הממ"ד כי לא החזקתי אותה, לא ידעתי שיש אפילו אפשרות כזאת. ברגעים הראשונים היה מישהו עם וסט כתום והייתה לי תקווה שהוא משלנו, אבל ישר אמרו לי 'אנחנו הולכים לעזה'. התחילו לשאול אותי איפה האוטו שלי, הסברתי להם שאין לי אוטו ונכנסנו לוויכוח. הם לא הבינו מה זה אומר שאין לי אוטו, שככה זה בקיבוץ. ואני לבד עם שתי הבנות. אני לא צועקת ולא בוכה, אני בשליטה ולא מרשה לעצמי להתפרק, וההכחשה מחזיקה אותי. אני עדיין לא מבינה כמה גרוע זה יכול להיות".

איך נראתה הדרך מהקיבוץ לעזה?
"הדרך הייתה קצרה מאוד, יותר ממה שדמיינתי. יצאנו מהבית וראינו את כל בארי בוער, עשן יוצא מהבתים, דלתות מפורקות, גופות שוכבות על הרצפה, מכל עבר יש אנשים. המחבלים הובילו אותנו לבית של מישהו אחר בקיבוץ, שכן היה לו רכב, ומשם נסענו. הם חיכו למצוא בקיבוץ אוטו שאפשר יהיה להוביל בו אנשים. במשך כל הזמן הזה אני עם שתי הבנות. יצאנו מהבית בערך ב-12:05, ואז חטפו לי את הטלפון וכבר איבדתי תחושת זמן.
‍
"השער היה פתוח לרווחה והייתי המומה מכמה עזה קרובה. כל הזמן חשבתי שמישהו יעצור את המכונית, חיילים, מטוסים, משהו - אבל כלום. השמיים ריקים ואנחנו בדרך לעזה באין מפריע. עשו לנו חילוף עם מכונית אחרת בתוך עזה, והביאו אותנו לבית שכבר היו בו חטופים אחרים. היינו שם יומיים, ואז עברנו לבית אחר, ומשם לבית נוסף שבו היינו רוב הזמן. זה היה בערך מול בארי, לא במעמקי עזה".

במשך רוב הימים בשבי הבנות ציירו ושיחקו בקלפים, וניהלו שיחות עם החטופים האחרים. "לא יכולתי להרשות לעצמי לעצום עין לשנייה. החטופים האחרים מאוד עזרו לי עם הבנות, ועדיין הרגשתי שאני צריכה להישאר אסופה".

עד שהודיעו לכם על השחרור, שרגע לפניו הפרידובינך לבין הילדות.
"אני זוכרת את הבוקר שבו השומרים באו לבדוק מה הבנות לובשות. בהתחלה אמרו לנו להיכנס למקלחת לקראת השחרור ואז מישהו אמר שאני לא, רק הבנות הקטנות. אמרתי לחטופה נוספת 'לוקחים את הבנות ממני'. הבנות קיבלו נעליים ולבשו את הבגדים שהן באו איתם – ולקחו אותן. זה היה הלילה הכי קשה. עד אז בקושי בכיתי, אבל בלילה הזה בכיתי עד שאמרו לי 'חלאס, חלאס'".
‍
עכשיו את בונה את הבית החדש שלכן בחצרים.
‍"הכל צריך להביא מחדש. אין כלום, ברמת המזלגות והמלח-פלפל. לא קל, אבל סוף-סוף יש הרגשה של בית".