"הפעם הראשונה שחזרתי לעלומים הייתה לפני חמישה חודשים. אחד החברים בחבורה הוא סמל בגבעתי והלכנו לבקר אותו בבסיס בדרום, אחרי שהוא יצא מעזה. ניצלתי את ההזדמנות לראות את הבסיס ולהראות לחברים שלי. פחדתי ללכת לבד. הבן אדם הראשון שרציתי להיות איתו שם זה דורי (דורי ג'ון קמרי – ט"ג), חבר שלי שנלחם איתי שם והרים אותי בפינוי שלי. אבל כשנוצרה הזדמנות לחזור עם סביבה תומכת של חברים, הלכתי על זה. היה לי קשה, ראיתי את הדם שלי שם על המיגונית, שהפך בינתיים מאדום לחום.

"כשהגעתי עכשיו בפעם השנייה, ראיתי אנשים שחזרו לקיבוץ. ילדים חמודים שבאו להגיד לי שלום וההורים שלהם, שנתנו לי להרגיש שם בן משפחה. עם ההורים לא יצא לי לחזור לשם, אני חושב שיהיה להם יותר קשה מלי, הם לקחו מאוד קשה את הפציעה. אני לא הסתכלתי למוות בעיניים, אני באתי ונתתי לו כיף בדרך.

"בבוקר של 7 באוקטובר הייתי בבסיס מגן עלומים, בסיס בתוך מטע בננות ענק. התנדבתי את השבת הזאת, בכלל לא הייתי צריך לסגור אותה. הייתי כל הלילה בשמירה, ואני זוכר שלפני שעליתי בשישי בערב ראיתי פרק של 'שעת נעילה'. ישבתי בחדר ושאלתי את עצמי, 'איך הפתיעו אותנו ככה?' והתעצבנתי. עשר שעות אחרי מצאתי את עצמי באותה סיטואציה, בול.

"אני הערתי בבוקר את כל הפלוגה שהייתה בבסיס. היינו בהתחלה במיגוניות, כי חשבנו שזה ירי טילים, אבל שמענו בקשר שהסמג"ד קיבל כדור בראש והיינו בטוחים שהוא כבר לא איתנו. הבנו שזה משהו יותר רציני ויתר הצוות עלה על ציוד. חלק היו באמצע מד"ס או עדיין בתחתונים. עלינו על ציוד ויצאנו לקיבוץ עלומים, שם הפתיעו אותנו בכניסה עם צרור רציני לרכב. דילגתי תחת אש, ובדיוק כשהגעתי לבטונדה הגיע אליי מחבל מטווח אפס. הכל קרה במאיות השנייה.

"ראיתי אותו מכוון על המ"מ, יריתי והרגתי אותו באותו רגע. פתאום מתרומם אחד שראה שהרגתי את חבר שלו, יריתי עליו. אבל כשהוא נפל, הנשק שלו חטף מכה ופלט צרור. קיבלתי שלושה כדורים – אחד ברגל, אחד בצוואר ואחד מתחת לחזה. נפלתי לרצפה והודעתי לכוחות שאני פצוע. נשכבתי שם ולא היה לי מה לעשות, היה לי ברור שאני מת. שמעתי מחבל מתקרב אליי, יורה לעברי כדור כדי לוודא הריגה. הם היו מסוממים ברמות, אז הוא לא ירה מדויק, אבל הרסיסים פגעו בי".

מה עובר לך באותו רגע בראש?
"הייתי די צלול ונזכרתי שהטלפון עליי. לקח לי כמה זמן להוציא אותו מהכיס, כי הכדור שנכנס לצוואר עבר לכתף וקרע לי את כל העצבים ששולטים ביד. התקשרתי לאחי הגדול, שהוא קצין ושנתיים מעליי, כי ידעתי שהוא יכול להכיל את הסיטואציה בלי להלחיץ אותי. גססתי לו בטלפון ואמרתי שירו בי ושאני אוהב אותו ושישמור על כולם. הוא שאל אם אני רוצה לדבר עם אמא ואבא, ואז כבר לא יכולתי יותר מדי לדבר. היו עדיין מחבלים מסביבי ורציתי לשחק אותה מת. היינו חמישה לוחמים מול 40 מחבלים, ואז הגיעה עוד מסה שלהם.
‍
"הדימום היה רציני והתחלתי להיחנק. חברים מהצוות הרימו אותי מהרצפה. ראינו בדרך אזרחים מהמסיבה שהצלנו כשחיפינו עליהם בדרך למרחב מוגן, והיום כולנו בקשר טוב מאוד. הפינוי שלי לקח הרבה שעות. החזירו אותי למוצב, ובמקום שאקבל פינוי מוסק, סיירת מטכ"ל פינו אותי בסוואנה והגעתי לסורוקה במצב אנוש. במשך יומיים ניסו להציל את הרגל, עברתי ארבע קטיעות".

האופי החזק של נועם נחשף לכל המדינה בתקופת השיקום בבית החולים שיבא. "אמרו לי שהשיקום ייקח שבעה חודשים, ואני התעקשתי שאצליח גם בארבעה. נכנסתי לשם ילד בן 21, גולנצ'יק, מפתח גוף, עובד מגיל 13 ועושה הכל לבד - ואז אתה צריך שיקלחו אותך ויחליפו לך טיטול. קבעתי לעצמי שיא של שיקום, ובכל בוקר אמרתי לעצמי שאלוהים לא מעמיד בניסיונות את מי שלא יכול להם.

"אני כל הזמן מחפש איך להשפיע דרך הסיפור שלי ומה שעברתי. אני לא איזה גורו, אני ילד בן 21 שעבר דבר קשה בחיים ומשתף את מה שלמדתי. יש לילות ללא שינה, יש מצבי רוח ומשברים, אבל אני משתדל כל הזמן להיות בעשייה ומוקף באנשים, ולהזכיר לעצמי שכל דבר שקרה לי הוא שיעור, גם אם הוא לא נראה לי. לפני הפציעה חשבתי שאשתחרר ואטוס למקסיקו, היום אני רוצה להתחתן. תביאי לי את המישהי הנכונה, ואני מתחתן איתה עוד השנה"