"לא פחדתי לחזור לכפר עזה. גם כשאני רואה את הבית השרוף ואת השביל שממנו המחבלים הובילו אותי, זה לא באמת מחזיר אותי ליום הנורא הזה. אני לא מצליחה באמת להתחבר לתחושה הזאת של האימה הטהורה שהרגשתי ברגעים שחטפו אותי. אני הרי בטוחה עכשיו, הם לא יכולים לפגוע בי שוב".

‍לצילומים הגעת עם מלוות.
"אחותי שירה ובת הדודה שלי מיכל הצטרפו אליי לצילומים בכפר עזה. הייתי קצת לחוצה, גם בגלל שאני לא ממש אוהבת להצטלם, וגם בגלל שעבר הרבה מאוד זמן מהפעם האחרונה שהגעתי לקיבוץ.

"הפעם הזו הייתה שונה מהפעמים הקודמות שהייתי שם. היה מאוד שקט ולא ראינו קבוצות של מבקרים כמו פעם. זה היה מאוד מוזר בהתחלה. הרגשתי ממש תחושה של בדידות. אבל גם היה משהו בשקט הזה שגרם לי להתחבר שוב למקום, להיזכר שפה באמת היה הבית שלי. זה כבר לא רק איזה אתר שאנשים באים לראות את החורבן וההרס שבו ולשמוע את כל סיפורי הזוועות שקרו פה ב-7 באוקטובר. זה הבית שלי, או לפחות מה שנשאר ממנו. זה שובר את הלב לראות שהשכונה היפה שלי, שפעם הייתה מלאת חיים, הפכה למעין אתר זיכרון דומם. השכנים שלי, אנשים כל כך טובים שנרצחו או נחטפו ועדיין, שנה אחרי האסון, מוחזקים בגיהינום בעזה. כל מה שנשאר בינתיים אלה התמונות שלהם, תלויות מחוץ לבתים השרופים וההרוסים".

בבוקר השבת השחורה התחבאה סוסנה בארון בגדים קטן, מאחורי המעילים, וכתבה בקבוצה של המשפחה שהמחבלים כבר כאן, אצלה. המחבלים שפרצו לביתה לקחו אותה עטופה בשמיכה ששלפה ממיטתה, עדיין בפיג'מה. חמושים ברובה ובמצ'טה הם משכו אותה החוצה, תוך כדי שהם מכים אותה בפניה וחונקים אותה. סוסנה נפלה לאדמה בכוונה, נאבקה בהם כשהיא מנסה לכוון בידיה בבקשת עזרה למזל"ט ישראלי שחג מעליה.

מאבק בן שעה עם המחבלים הוכרע כשאחד מהם הרכיב אותה על אופניים שנגנבו מכפר עזה וקשר את ידיה. היא ניסתה להתנגד והצליחה להפיל את האופניים, צלקת מאז עדיין על ידה, ואין עזרה באופק. נחושה להראות למחבלים שהיא חזקה ולא מפחדת, היא שמרה על איפוק, לא בכתה והסיטה מבט כשמצלמה נשלפה לעברה, כדי שהמשפחה לא תראה אותה במצב הזה כשיעלו את הסרטון לטלגרם. "זה שיגע אותם שלא בכיתי ולא צרחתי. רק בהתחלה, כשהוציאו אותי מהבית, צעקתי ליותם חיים ז"ל, שהיה שכן שלי, 'יותם, הצילו!'"

היא הועברה לרכב, הובלה "כמו תפוח אדמה", כפי שתיארה, ונחטפה לעזה. "ב-7 באוקטובר האמנתי עד לרגע האחרון שיבואו לחלץ אותי. גם כשכבר ראיתי את השער שמוביל לרצועה, האמנתי שבכל שנייה הצבא יגיע לחלץ אותי. זה מה שנתן לי את הכוח להילחם. ונלחמתי. נלחמתי עד שכבר לא היה לי יותר סיכוי. הצבא לא הגיע באותו יום להציל אותי, אבל כל הזמן הזה לא הפסקתי להאמין. ידעתי בתוך תוכי שלא יוותרו עליי. את הרגע שבו שמעתי סוף-סוף את המילים 'עמית, זה צה"ל. אנחנו מחכים לך', אני לא אשכח כל החיים. אין יום שאני לא מודה לחיילים שלנו, למדינה, לאנשים שהוציאו אותי מהגיהינום הזה".

עמית הוחזקה בשישה מקומות שונים, בהם בתים פרטיים ומנהרה תת-קרקעית. "לא משנה איזה סבל עברתי, אחרי חמישה שבועות, ביום שישי, הורידו אותנו למנהרה וזה היה הדבר הכי קשה שיש. את זה פשוט לא הייתי מוכנה לקבל. שאני נמצאת עכשיו במקום הזה, 40 מטר מתחת לאדמה, בחושך. כמו קבר, הרגשתי שאנחנו פשוט בקבר. להתעורר באמצע הלילה, אחרי מעט הזמן שהצלחת לישון בו, ולקלוט שאת שם. הצלחנו לשכנע אותם שאם לא יוציאו אותנו אנחנו נמות שם, ובסוף הם הוציאו אותנו לבית שבו היו פסיכופתים אמיתיים שהתעללו לנו בנפש. אסור היה לנו לדבר שם בכלל, ישבנו בחושך כל הזמן, ובכל פעם שיכולנו להסתכל האחד על השני צחקנו וחייכנו ואמרנו שלא משנה מה, העיקר שיש לנו אוויר ושאנחנו למעלה. כשאני חושבת על ששת החטופים שנרצחו במנהרה, במסדרון החשוך הזה, זה שובר לי את הלב ששם הם סיימו את החיים שלהם".


מה עבר לך בראש בזמן השבי?
"כל הזמן חשבתי על איך זה מרגיש להיות בארץ בזמן שכל זה קורה. דמיינתי שאני יושבת בסלון בבית שלי וצופה בכל מהצד. רציתי כבר לשמוע את התקיפות שלצה"ל מהצד השני ולא לפחד. רציתי להרגיש מוגנת, ששומרים עליי. עכשיו, כשאני פה, אני מנסה להזכיר לעצמי את התחושות האלה בשביל לנסות להישאר חזקה, לנסות לשמור על שפיות ולא להישבר. עוד כשהייתי שם אמרתי לעצמי מההתחלה שאני לא אתן להם לשבור אותי. שלא משנה מה יקרה לי, לא משנה איך הם יפגעו בי, אם אני אצליח לצאת משם - אני אהיה בסדר. העיקר שאצליח לצאת".

מה עוזר לך להתמודד היום עם הטראומה?
"פשוט לדבר, להוציא את הכל החוצה. לא להתבייש במה שקרה לי ולהבין שככל שאשתף אחרים במה שקרה - כך יהיה פחות קשה לשאת את הבושה, הכאב והטראומה. ככל שאשתף זה יהפוך את מה שקרה ליותר נסבל ואצא מזה חזקה יותר. היה לי גם חשוב מאוד שאנשים ישמעו את האמת, יבינו את הדברים הנוראיים שעוברים החטופים בשבי ויעשו כל מה שאפשר כדי לשחרר את כולם מהסיוט הזה כמה שיותר מהר".

במרץ העידה עמית בראיון ל"הניו יורק טיימס" על התקיפה המינית שעברה באיומי אקדח בזמן שהייתה בשבי חמאס, קשורה בשלשלאות בחדר ילדים. "רציתי לשתף את העולם בכל מה שקרה לי מיד איך שיצאתי, אבל פחדתי לפגוע במשפחות ובחטופים שעוד שם. ברגע שהתחילו לדבר על הפגיעות האלה בארץ הבנתי שזה הזמן הנכון לצאת ולדבר. לצערי, למרות הזעזוע של האנשים פה בארץ, זה לא השפיע על מקבלי ההחלטות באופן שרציתי".

מה את מרגישה היום, כמעט שנה אחרי?
"אני עדיין מנסה להבין ולהשלים עם כל מה שקרה לי מאז 7 באוקטובר, עם כל מה שקרה לכולנו באותו היום, ולהבין מה הסיבה שכל זה קרה. הרי לכל דבר יש סיבה, חייבת להיות, לא? בינתיים אני מצליחה איכשהו להתעורר בכל בוקר ולהזכיר לעצמי כמה מזל היה לי שיצאתי משם, כמה מזל היה לכל אחד מהאנשים שיצאו בעסקה.
‍
"בינתיים, אני מצליחה איכשהו לא להשתגע ולהישבר. זה קשה לנסות להחלים כל עוד הם עדיין שם. כל עוד הם עדיין שם, אני לא רוצה בכלל להתחיל לחשוב על איזשהו תהליך של החלמה וריפוי. אני יודעת איך זה מרגיש להיות שם, אני זוכרת כל כך טוב את התחושה הזאת של הפחד התהומי וחוסר האונים, וכל עוד יש אנשים שעדיין חווים את זה אני לא אתן לעצמי לשכוח, אני לא רוצה להתקדם. פשוט אי-אפשר לשאת את זה יותר".