"כשבועיים אחרי 7 באוקטובר חזרתי לשדות. יש לנו אבוקדואים, מנגואים, חוחובה, תפוחי אדמה, בוטנים, חיטה. בשבע השנים האחרונות אני מנהל את החקלאות של הקיבוץ וכל יום אני שם. גם עכשיו, אחרי שהרגל שלי נורתה בבוקר הטבח. הפעם הראשונה שחזרתי הייתה יחד עם הבת שלי הדר, רצינו לדעת מה נשאר מהבית שלנו, אולי להצליח להוציא מחשבים נייחים, כי את הניידים גנבו, וכמה תמונות. ובסוף, מה בן אדם צריך? את ספר הזיכרונות שלך, את כל השאר ניתן לקנות מחדש. היה עוד דם בממ"ד, עוד לא ניקו.

"לידנו הייתה גרה המשפחה של אלי שרעבי, הוא בשבי והאישה והבנות נרצחו. עוד בית לידנו זו משפחת בירה, ארבעתם נרצחו. הם היו נחושים, הרגו אותנו יפה. אנחנו היינו 12 שעות בממ״ד, בערך בתשע בבוקר ירו בנו, ואז הציתו את הבית כדי שאם יש עדיין אנשים חיים שיקפצו החוצה. הגופות של כרמל ודנה היו לידנו, אני הייתי גמור מפצעי ירי, והדר (בת 14 – ט"ג) הייתה היחידה שתיפקדה. שלחה הקלטות בוואטסאפ לכולם דרך הטלפונים שלי ושל אמא שלה. מבחוץ השכנים נשחטים, צרורות ירי וקולות של המחבלים מדברים בקשר. בסוף חילצו אותנו דרך החלון, את הגופות השאירו שם ואנחנו פונינו לבית החולים. לי לא הייתה תחושה ברגל והדר חטפה רסיסים עמוקים וקיבלה חוסם עורקים. לקחו אותי על האלונקה דרך מטע הזיתים, וככה הבנתי איפה אני.
‍
"בשבועות שאחרי הביאו לבית שלנו סיורים והסתובבו פה בני נוער, כמו שאותי לקחו לאושוויץ כדי לראות רוע אנושי, ובארי באמת לא נופל מאף אתר השמדה אחר. אנשים צריכים להריח את הריח של הבית כדי להבין מי אלה השכנים שלנו ומהו הרוע הזה. היום אני מגיע לבית פעמיים בשבוע בערך, וחיכיתי לזה שיהרסו את הכל כבר ונוכל להתחיל בשיקום. אני בטוח אחזור לבארי".

גם כשלא בטוח עד כמה יוכנעו ה"שכנים" מעבר לגבול? אין תחושה של פתרון באוויר.
"אני עדיין אחזור. וזה נכון שאין פתרון, אבל אולי כי מה שקרה לנו לא היה מספיק נורא. אני חושב שזה היה רק הפרומו".

‍תסביר.
"תשמעי, בבארי יש 1,100 איש ונהרגו 'רק' מאה. היו יכולים לשחוט את כולנו עד האחרון בנו.בנובה נהרגו 'רק' עשרה אחוז. ובישראל נהרגו באותו היום 'רק' 1,100 איש, אבל תחשבי שבאותה השנייה היו באים גם מעפולה, מג'נין וממטולה - והיינו עם מאתיים אלף הרוגים. אז אולי יצאנו בזול, ואולי אנחנו לא מבינים שאין עם מי לחיות ועם מי לעשות משא ומתן. היום אני מבין שזה או אנחנו - או הם, ואנחנו עוד לא התעשתנו. אולי לא מספיק רע לנו כדי שבסוף יהיה טוב".

‍אז מה אתה אומר לעצמך, שאתה חוזר לבארי עכשיו ואולי בעוד שלוש שנים זה יהיה אפילו ברוטלי יותר?
"אין לי מקום אחר לחזור אליו. נולדתי בבארי וכל הילדים שלי נולדו כאן. עברנו כמה בתים בקיבוץ ולפני חמש שנים בנינו בשכונה החדשה בית, ושם שחטו אותנו. דנה ואני טיילנו בדרום אמריקה, בקוסטה ריקה, ראינו שם הר געש שכל עשר דקות מתפרץ. כל 50 שנה הוא הורס את כל הכפרים למטה, והחקלאים כל פעם חזרו להקים את הבית שלהם ולחרוש את האדמה למרגלות הר הגעש, עד הפעם הבאה. ואנחנו בסוף רק חקלאים, אני אחזור לבארי כחקלאי, ולא אדע בחיים מתי ההתפרצות הבאה. אבל אני בטוח שהיא תהיה".

ב-7 באוקטובר רותם (23), הבן הגדול, היה בטיול במזרח וחזר לארץ ב-8 באוקטובר בערב. היום הוא גר בבארי ועובד במפעל, בשיווק. הבן האמצעי נופר (19) הוא חייל, וכשמגיע מהצבא נוסע לבארי, והדר, הבת הצעירה, חיה עם אביה במלון מפוני בארי בים המלח. "מאוד קשה להבין ברגש את הגעגוע הזה, שהוא חזק מאוד, לדנה ולכרמל. שם אני מתפרק. ואז עובר לרציונליות, שהם כבר לא סובלים וכבר לא יחזרו. אני בטוח שהם איחלו לנו חיים טובים, וזו חובתנו עכשיו. כשאני חושב על הדר בתור כלה יום אחד ועל זה שאמא שלה לא לצידה אני נגמר, אבל היא עדיין לא רואה את זה, חיה רק ביום-יום, וזה הופך את הילדים לפי ארבעה יותר חזקים ממני".