מהנערה שגילתה שהיא נסיכת ג'נוביה, דרך התיכוניסט שרק רוצה לאבד את בתוליו, כלה בקבוצת המעודדות שנאלצת להמציא את עצמה מחדש ועד החבורה שגילתה שרוצח סדרתי במסכה דולק בעקבותיה - לרגל עליית "ילדות רעות - המחזמר", אספנו את 20 סרטי התיכון הטובים ביותר, שמזכירים לנו את הימים שבהם הקרייסס הכי גדול שהתמודדנו איתו היה למצוא דייט לנשף
סוף שנות ה-90 ראה את פריחתם המחודשת של סרטי האימה, סרטי הנעורים וסרטי החייזרים. אם תשלבו את השלושה תקבלו את "סיוט בחדר המורים": קבוצת נערים שמגלה שחוצנים השתלטו על מורי ותלמידי התיכון שלהם, ונאלצת לעבוד ביחד כדי לעצור את הפלישה פן האנושות כולה תשועבד. כן, זה נשמע מטופש, אבל גם הסרט לא לוקח את עצמו ברצינות, וכאן היתרון שלו. הוא מהנה, משעשע, לא באמת מפחיד ועם סוף צפוי - אבל גם קפסולת זמן מענגת לסוף העשור ההוא, שמגובה בשמות כמו ג'וש הארטנט (שנחשב להבטחה הגדולה של התקופה), אלייז'ה ווד (טרום "שר הטבעות"), ג'ורדנה ברוסטר (טרום "מהיר ועצבני"), הזמר אשר וקליאה דובאל (ששיחקה אז בכל סרט נעורים אפשרי), התסריטאי קווין וויליאמסון (יוצר "צעקה") והבמאי רוברט רודריגז ("עיר החטאים"). אולי לא צפיית חובה, אבל בהחלט צפייה כיפית ונוסטלגית.
סרט שקוונטין טרנטינו בכבודו ובעצמו מנה בין עשרת הסרטים האהובים עליו אי פעם (!) הוא סרט שלגמרי מגיע לו מקום ברשימה. ובכל זאת ננסה להסביר את הבחירה: "טריפ נעורים", סרטו של ריצ'רד לינקלייטר מ-1993, הוא מסרטי ההתבגרות המתוקים (והסטלניים) בכל הזמנים. הוא עוקב אחר חבורה של בני תשחורת, בהם שמיניסטים שמסיימים את לימודיהם וגם צוציקים שזה עתה נכנסים לחטיבה, במהלך היום האחרון של הלימודים אי שם ב-1976. כל זה קורה בלי גיבור מובהק או חלוקה ברורה בין "טובים" ו"רעים" - שלא כמו בסרטי תיכון רבים אחרים, פשטניים ופסקניים יותר - ובלי שמץ של שיפוטיות או מוסר השכל כלשהו, אלא תחת דוק נוסטלגי עולץ ועם אהבת אדם כובשת. כמו כן, זה הסרט שבו התגלה מת'יו מקונוהיי, וברור לחלוטין מדוע הפך לכוכב לאחר מכן.
"מלכות הכיתה" לקח את כל מה שידענו על סרטי נעורים ובעט לזה בראש, ליטרלי. הוא חצה כל גבול של מה אסור או מותר לבני נוער לעשות, לחשוב או לרצות, וחשף את האלימות והכוחניות שבבסיס של כל חדר לימוד בתיכון, מבלי לשפוט את זה או להביע עמדה מוסרית. זהו סרט קודר, אפל כמו הרוע, ובו בזמן קורע מצחוק בזכות הופעות מבריקות של ווינונה ריידר וכריסטיאן סלייטר. האסתטיקה הנפלאה של הסרט, עם תאורה מהחלומות, תלבושות מקוריות ופריימים נהדרים ביופיים, היא רק בונוס לתסריט שנון מאין כמוהו (Well, Fuck Me Gently With a Chainsaw!), שמעמת אותנו עם כל מה שחשבנו על בני נוער והתרבות שלהם באופן חסר תקדים בקולנוע.
כמו כל טקס נעורים ואבן דרך בגיל ההתבגרות, גם "בת 16 הייתי" הפך עם השנים לחלק בלתי נפרד ממסע הפיכתה של כל ילדה לנערה. נכון, זרמו לא מעט מים (ואלכוהול) בנהר שהטינאייג'רים שוחים בו ב-40 שנה שחלפו מצאתו, אבל הסיפור הקלאסי של הנערה הרגישה והיפה באופן לא מובהק מדי, הספורטאי החתיך שמאס בחברתו הבליינית והחנון שמחזר אחריה - לא מתיישן אף פעם. יותר מזה, הוא האבטיפוס של סרטי הנעורים שבאו אחריו, ועיצב את חוויית התיכון של אינספור נערים ונערות ברחבי העולם. תודה מיוחדת מגיעה לג'ייק ריאן (בגילומו של מייקל שופלינג), שברא בדמותו את כל פנטזיות הנעורים של בנות דור ה-X. יקומו הנשים (נערות לשעבר) שלא חלמו על חבר כמו ג'ייק: חתיך, מתחשב, שזוכר את יום ההולדת שלך כשכולם שכחו. אכן, הייתה זו פנטזיה נהדרת.
הרבה לפני תצוגת המשחק המופתית שלה ב"מסכנים שכאלה", שעשויה לסדר לה אוסקר שני בקריירה, הכישרון של אמה סטון בלט למרחקים, כשאי שם ב-2010 היא קיבלה תפקיד ראשי ראשון בקולנוע כאוליב פנדרגסט: ג'ינג'ית חדת לשון, שממציאה שלל הרפתקאות מיניות בתמורה לכסף ומתנות מבנים בתיכון שלה, ששואפים להיות קצת פחות בלתי נראים ויותר מקובלים. מעגל השקרים הזה יוצא משליטה כשאוליב אפילו מטביעה על עצמה אות קלון כמו בספר "אות הארגמן", שם הוא חותם קלון לגיבורה כ"נואפת".יש כאן איזו תמימות אייטיזית בסגנון סרטי ג'ון יוז, אבל גם עיסוק מקורי וחשוב בענייני "הפעם הראשונה" ואיבוד הבתולים; מהחששות, דרך "מה יחשבו?" ועד לבחירת הפרטנר. ובינינו, קורס חינוך מיני מעודכן בהנחיית אמה סטון, מה צריך יותר?
הסרט המקסים הזה מגולל את סיפור האהבה שנרקם כנגד כל הסיכויים בין סאם מונטגומרי (הלוא היא הילארי דאף) לבין החתיך התורן, קפטן נבחרת הפוטבול אוסטין איימס (צ'אד מייקל מאריי, פייבוריט התקופה ההיא בז'אנר). מלבד היותו סרט מצחיק, מהנה ופחות או יותר כל מה שנערה מתבגרת רוצה לראות על המסך, הישגו הבולט ביותר - שלימים יהיה תרומתו לתרבות - הוא ליהוקה של לא אחרת מג'ניפר קולידג' לתפקיד האם החורגת המרושעת Before It Was Cool. יותר מ-15 שנה לפני ש"הלוטוס הלבן" כבשה את חיינו בסערה, פיונה הייתה האם הרוחנית של טניה - דמות אייקונית שחורגת הרבה מעל המצופה ברום-קום נעורים, ושהקפיצה אותו בכמה רמות וזיכתה אותו במקום מכובד ברשימה זו.
אנחנו לא הולכים להתייחס לשם העברי האיום שהסרט קיבל, אבל כן נדבר על אחת מהקומדיות האמריקניות הטובות ביותר של שנות ה-2000. סת' (ג'ונה היל) גס הרוח ואוון (מייקל סרה) המופנם עומדים לסיים את התיכון כשהם בתולים ודחויים חברתית - לא בדיוק נקודת הפתיחה הכי טובה לפני הקולג'. המטרה שלהם: לצבור ניסיון מיני לפני הפרק הבא בחייהם. האמצעי: מסיבה שהוזמנו אליה יחד עם שלל בנות מושכות, כשהם התחייבו להביא את האלכוהול לערב בעזרת מק'לאבין האאוטסיידר (הודות לתעודת הזהות המזויפת שלו). סת' ואוון יעברו מסע לילי שיבחן את החברות שלהם בקומדיית נעורים שהיא קודם כל, מתחת לכל הבדיחות הוולגריות והרגעים הקומיים המבריקים, סרט התבגרות. הם נמצאים בתחתית פירמידת המעמדות בתיכון, וחווים זאת על בשרם, אך השיח המחוכם והקליל על סיטואציות רציניות ולעיתים מביכות (סקס, אלכוהול, מחזור) מציב את "סופרבאד" בליגה אחת מעל חקייניו.
יש סרטי תיכון, ויש סרטי תיכון שביים ווס אנדרסון. אומנם מדובר רק בסרטו השני של הבמאי הייחודי, אבל כל המאפיינים כבר שם: הפריימים הממוסגרים, תצוגות המשחק המרוחקות-לכאורה, הטון היבש שלא מצליח להסתיר את מכמני הרגש החבויים תחתיו. ב"המרוץ לצמרת של מקס פישר" משתמש אנדרסון בכל אלה כדי ליצור סיפור התבגרות מתוק ומר על אהבה, אכזבה וחוגים. הרבה, הרבה חוגים, משחמט ועד טיסנאות, זאת מכיוון שגיבור הסרט - מקס פישר, תפקיד הבכורה הנפלא של ג'ייסון שוורצמן - משקיע את כל כולו בפעילויות הללו, אך במקביל נכשל קשות בלימודים בתיכון היוקרתי "ראשמור". כשמקס מתאהב במורה בתיכון (אוליביה וויליאמס), שבתורה מתחילה לנהל מערכת יחסים עם איש עסקים אמיד (ביל מאריי הנפלא), ובכן, המציאות העמוסה של מקס מתחילה להסתבך. וזה מוזר, וזה מצחיק וזה מרגש. בכל זאת, סרט תיכון של ווס אנדרסון.
ככל הנראה אחד הסרטים המהפכניים והייחודיים ברשימה הזו. "צעקה", שיצא ב-1996, הצליח להחיות מחדש את סוגת הסלאשרים שפרצה שני עשורים קודם לכן, הודות לכהן האימה המנוח ווס קרייבן, שטען את הסרט שלו במידה רבה של מודעות וצחק על הקלישאות המוכרות לנו כל כך מהז'אנר. השקט בעיירה השלווה וודסבורו מופר כשרוצח עטוי מסכה, הקרוי "גוסטפייס" (פני רוח), מחסל תלמידים בזה אחר זה. מי שהופכת להיות המוקד לרציחות שלו היא סידני פרסקוט (נב קמפבל), תלמידת תיכון שטרם התגברה על מות אימה, ויחד עם חבריה - שכל אחד מהם חשוד פוטנציאלי - היא מנסה לפתור את התעלומה. זהו שיר הלל לסרטי המשספים, עם מחוות מפה ועד לפרדי קרוגר, ולצד כל האימה, הדרמה והאקשן, הוא מצליח לזקק את חוויית התיכון הקליפורני בצורה מדויקת - כולם קצת מתנשאים מדי, קצת חכמים מדי (בעיני עצמם לפחות), ואפילו הרוצח(ים) מתוחכמ(ים) יחסית למעמד.
במבט לאחור, ברור למה "יומני הנסיכה" זכה לכזאת הצלחה. במקום לספק לנו עוד סיפור אהבה של מתבגרים שסופר ויסופר עוד פעמים רבות, הסרט הזה השכיל לפרוט לנו על פנטזיה כמוסה וקסומה שכנראה אין נערה או אפילו נער שלא חלמו עליה בלילה. מיה תרמופוליס בת ה-15 (בגילומה של אן הת'אוויי הצעירה) מאותרת יום אחד על ידי סבתה האובדת קלריס (ג'ולי אנדרוז, מהבונוסים הגדולים של הסרט), ומבשרת לה שהיא הנסיכה של ממלכת ג'נוביה. כך, בתמימותה, מתחילה מיה את המסע הפתאומי אל הכתר, בעודה שומרת על אנושיות ופשטות באופן שמאפשר להמשיך להזדהות איתה כשהיא מתמודדת עם בעיות של כל נערה - מה שהפך אותה בין לילה להתגשמות חלום שפיזר אבקת פיות ונצנצים על הלב שלנו.
קצת לפני שלינדזי לוהן כיכבה ב-Mean Girls (וסלחו לנו על ההימנעות מהשם העברי, שהיה גם שמה של טלנובלה על להקת בנות מדימונה - ואם נודה הולם אותה יותר), היא הייתה אנה קולמן - נערה רוקיסטית ומרדנית כיאה לגילה. אימה, טס (ג'יימי לי קרטיס המופלאה, שרק משתבחת עם השנים), היא פסיכולוגית שעומדת להינשא מחדש לאחר שהתאלמנה, והשתיים כמובן רבות בלי סוף - עד שמוטלת עליהן קללה והן מתחלפות בגופן. מדובר כנראה באחד המוטיבים השחוקים ביותר בתרבות הפופ (שמקורו בספר מ-1972), אבל הסרט הצליח להתגבר על כל הקלישאות עם טוויסט של פאנק, ומעל לכול להיות פאן טהור, כשה"רומן" בין צ'אד מייקל מאריי (שזוכה לנציגות יפה ברשימה) לקרטיס בגופה של אנה הוא מסוג הסצנות יוצאות הדופן שבזכותן "שישי הפוך" השאיר מאחוריו סרטים טובים וראויים בדירוג הזה.
סרטו הראשון של הבמאי ריצ'רד קלי, שעוסק בתלמיד תיכון (ג'ייק ג'ילנהול הצעיר) הרואה חזיונות של ארנב מבעית בעל נבואות קודרות במיוחד, לא הקל על צופיו - מה שלא סייע לו בקופות, ושלח אותו לתהומות הנשייה של ספריות ה-DVD. אבל המעמד הפולחני שצבר עם השנים מוצדק לחלוטין, בז'אנר סרטי התיכון ומעבר לו. וזה קרה בגלל האופן שבו התיך "דוני דארקו" מספר ז'אנרים לכדי מקשה אחת מסעירה, וכמו גיבורו הקדים את זמנו. זהו סרט מתח פסיכולוגי, אבל זו גם קומדיה המתרחשת בתיכון כל-אמריקאי, ודרמה קומית משפחתית, וסרט אימה מד"בי וסרט מד"ב אימתי. כל מה שרק תרצו. וזה עובד פשוט מצוין, כי איכשהו, כל המיש-מש הזה הופך למשהו מקורי שמוגש עם תועפות של סטייל ושלל הברקות בימוי, ברוטב של פסקול אייטיזי מענג.
אחד מהסרטים המגדירים של האייטיז אומנם התיישן מעט, אבל עדיין מחזיק בצפייה היום הודות לטון החצוף והמשוחרר של התסריט והבימוי, שניהם כאמור של יוז האגדי - אולי היוצר המשפיע ביותר בז'אנר סרטי התיכון. יוז העניק לגיבורו, פריס ביולר השנון (מתיו ברודריק), את האפשרות לשבור את הקיר הרביעי ולפנות ישירות לצופיו, בעודו מבריז מבית ספר ומטייל ברחבי שיקגו עם צמד חבריו (מיה שרה ואלן ראק מתהילת "יורשים"). בינתיים, מנהלו המרושע מבית הספר (ג'פרי ג'ונס) דולק אחריו, וגם אחותו העצבנית (ג'ניפר גריי מ"ריקוד מושחת"), אך הם נכשלים שוב ושוב הודות לעורמתו של ביולר - וכל העניין כולו חינני גם מקץ 38 שנה. אבל "שמתי ברז למורה" נחקק כקלאסיקה של הז'אנר בזכות משהו נוסף - מעבר לתעלולים המחוכמים של ביולר, יש פה גם לב. כי אם יש מישהו שיודע שבסופו של דבר, אחרי השטיקים ומשובות הנעורים, כל סרטי התיכון עוסקים בכאבי ההתבגרות - הרי שזהו ג'ון יוז.
יש שיגידו שמגיע מקום גבוה יותר לקלאסיקה העל-זמנית, שעוסקת בטורנס (קירסטן דאנסט), המוכתרת כקפטנית החדשה של נבחרת העידוד וצריכה לג'נגל בין איפוס חבריה, האשמות להעתקה מצד קבוצה מתחרה וקראש על הנער החדש בכיתה. אבל זאת לא cheer-וקרטיה, זאת דמוקרטיה. נכון, ב"מעודדות צמודות" תמצאו את כל המאפיינים הטיפוסיים של סרטי תיכון, אבל האופן שבו הוא תיקל את הנושאים הנדושים היה מרענן ו-Woke לזמנו, עם דיאלוגים אינטליגנטיים, פאנצ'ים שנונים, מסרים חברתיים חשובים על פריבילגיה לבנה, ומערכת היחסים של טורנס וקליף, שגרם לבנות העולם לפנטז על החבר הבוגר והמתוחכם שיבחין בנפש העמוקה שמסתתרת מתחת למעטה הפקצע. והדובדבן שבקצפת? הפסקול המושלם שמשלב בין פופ מתקתק לאר אנ' בי חצוף, וגרם לנו לחלום על הקמת נבחרת
מעודדות ישראלית.
סליחה, אמרנו ש"שמתי ברז למורה" הוא מסרטי האייטיז המגדירים ביותר? כי "מועדון ארוחת הבוקר", גם הוא של ג'ון יוז, מנצח בנוקאאוט ברמת ההשפעה - ובאופן עיצובו את ז'אנר סרטי התיכונים. זהו בעצם הבסיס של הז'אנר, ואת סימני ה-DNA הללו תמצאו בכל סרטי התיכון שבאו אחר כך: חמישה תלמידים שלא יכולים להיות שונים יותר זה מזה, ומשתייכים לקליקות מובחנות (הספורטאי, העשירה המפונקת, הגותית, המורד והחנון), מוצאים את עצמם יחד בריתוק. המנהל מותיר אותם לבד, ותוך רגע נוצרת דרמה שמקורה בהבדלים ובמתיחויות ביניהם - וגם אחווה שהולכת ונבנית עד הסיום המיתולוגי, עם ידו המונפת של ג'אד נלסון ו-Don't You Forget About Me של סימפל מיינדז. כך נראית קלאסיקה.
בזכות תסריט שנון ולא טריוויאלי ורשימת שחקנים מהחלומות, "ג'ונו" הצליח להפוך את הסיוט של כל מתבגר ומתבגרת, ועלילה שמאכלסת בדרך כלל פרקים דמגוגיים ועגמומיים ב"דגראסי", לקומדיית התבגרות נהדרת שעדיין מחזיקה בקלות גם היום, 14 שנה מאוחר יותר. ג'ונו (אליוט פייג'), תלמידת התיכון בת ה-16 שמתגוררת בפרבר אמריקני, היא כל מה שהייתם רוצים לחשוב על עצמכם כשהייתם בגילה, אולי מינוס העניין הזה עם ההיריון. למרבה העונג, ג'ונו היא לא נערה פזיזה והבחור שהכניס אותה להיריון הוא לא נער הורמונלי טיפוסי - הם שני חנונים שמקיימים יחסי מין לראשונה בחייהם, אבל מכל בחינה אחרת הם בוגרים מאוד, חכמים וקרי רוח. המעגל הקרוב של ג'ונו תומך להפליא מבלי לשפוט אותה, הלב שלה פועם בצד הנכון והדובדבן - הפסקול אוצר אינדי חד-פעמי. הדוגמה המושלמת לאיך לעשות סרט התבגרות לא שטאנצי ועדיין פאן טהור.
"גריז", שלימד אותנו שהדרך אל ליבו של בחור היא לשנות את כל מי שאת (ורצוי בבגד עור צמוד), הוא עדיין אחד הסרטים הכי נפלאים שנעשו. אחרי שתרחיקו את הבנות שלכם מהמסך, אין כמו לצפות בו שוב ולנסוע בזמן חזרה אל הפיפטיז. גם אם המודלים שלכם השתנו, ואתם לא חולמים על בית ספר ליופי, או על שיפוץ מכוניות עם כמה שיותר גריז - קשה להישאר אדישים בפני סיפור האהבה הפשוט בין החנונית הביישנית לספורטאי הפופולרי, שמובל על ידי שני השחקנים המדהימים ג'ון טרבולטה ואוליביה ניוטון-ג'ון המנוחה. אבל "גריז" הוא הרבה מעבר לסרט תיכון רגיל, הוא גם אחד ממחזות הזמר המדהימים שנכתבו, ויש בו רבדים שצ'יק-פליקס יכולים רק לחלום עליהם. כשמסתכלים לעומק מגלים דמויות שגם כשהן שרות ושמחות, יש בהן הרבה מעבר, וגם כשהן לא אנושיות - הן הכי אנושיות שיש. כן, אנחנו מסתכלים עלייך ריזו, האלטר-אגו האבוד של כולנו.
קשה להגיד שאנחנו מופתעים שהקומדיה הרומנטית הזו הגיעה כל כך גבוה ברשימה שלנו. בכל זאת, בעיבוד המודרני ל"אילוף הסוררת" של שייקספיר יש את החבילה המלאה - קאסט שכל סרט תיכון בניינטיז חולם עליו (הית' לדג'ר וג'וליה סטיילס בתפקידים הראשיים, כמו גם לריסה אולניק וג'וזף גורדון-לוויט בן ה-17), דמות נשית חזקה שמסובבת את כולם על האצבע הקטנה, נאמבר מוזיקלי סוחף (של לדג'ר המנוח), וסיפור אהבה שמתחיל ביריבות, ממשיך בהתערבות כספית, עובר בקטע שירה מרגש וכואב שדמותה של קאט (סטיילס) מבצעת באומץ מול כל הכיתה ונגמר ב- רגע, שנגלה לכם? אם טרם צפיתם בסרט המתוק שיציין תכף 25 שנים ליציאתו, אז ממש אבל ממש כדאי לכם.
קשה לומר ש"קלולס" דימה חוויית תיכון מציאותית, אלא אם גדלתם באחוזה עם אפליקציה להתאמת בגדים (בניינטיז!), אבל הוא נטוע כל כך עמוק בתרבות הפופ שקשה לדמיין אותו במיקום אחר ברשימה. איימי הקרלינג יצרה אדפטציה ל"אמה" של המלכה-האם ג'יין אוסטן, שבמוקדה שר (אלישיה סילברסטון), מתבגרת עשירה וטובת לב שמנסה לשפר את חיי סובביה, בנאיביות שמאפיינת מי שלא יודעת שתפיסת עולמה צרה כעולמה של נערה פריבילגית לבנה. ופה אולי נטוע סוד ההצלחה של "קלולס": בשום שלב הוא לא לועג לשר, אלא מציג אותה כאנושית, בחורה שמתחת לחזות המושלמת רק מנסה למצוא את ערכה ולהפוך לאדם טוב יותר. כשמצרפים את זה לאיקוניות הוויזואלית של הסרט, הקאסט המרהיב (שכולל את בריטני מרפי המנוחה ופול ראד סרבן הזקנה) ושלל קאצ'פרייזים מנצחים - לא פלא שהסרט זכה למעמד קאלט.
מישהו באמת מופתע שהוא הגיע למקום הראשון? כבר כשיצא הסרט שכתבה טינה פיי והפיק לורן מייקלס ("סאטרדיי נייט לייב") היה ברור שמדובר באחת מיצירות המפתח (והמופת) של התקופה, שהצליחה ללכוד בצורה מושלמת את חייהן של נערות ברחבי העולם בשנות ה-2000. קיידי (לינדזי לוהן) חזרה לארצות הברית אחרי שנים של מגורים עם משפחתה באפריקה, כשכף רגלה מעולם לא דרכה בבית ספר תיכון. דמיאן וג'ניס החברותיים נחלצים לעזרת התלמידה החדשה, תוך שהם מזהירים אותה מקבוצת "הפלסטיקס" - שלוש הנערות המקובלות ביותר בבית הספר, בראשן רג'ינה ג'ורג' (רייצ'ל מקאדמס). אבל כמובן שקיידי מסתבכת גם איתן, ומגלה בדרך הקשה שחברויות בתיכון יכולות להיות כואבות במיוחד. ב-20 השנים שחלפו מאז צאתו, "ילדות רעות" התבסס כסרט קאלט שסיפק שלל ציטוטים איקונים, המלווים את תרבות הפופ עד לימינו. ואחרי סרט המשך (כושל), מחזמר (מצליח) בברודוויי, רפרנסים בקליפים ופרסומות עתירות תקציב - היה ברור שעיבוד קולנועי מחודש הוא רק עניין של זמן. האם סרט המחזמר יעמוד במבחן? זאת נגלה כנראה רק במצעד הבא שיתקיים בעוד 20 שנה. בינתיים - Get In Loser, We're Going Shopping.