זו הייתה תוכנית כמעט סדורה.

הרגע אולי המרגש ביותר של הספורט הישראלי השנה לא היה מקרה. בטח לא הבלחה. הוא נרקם ברבע השנייה אחרי שעמי דדאון ניצח ב־100 מטר חופשי, הזהב הראשון שלו במשחקים הפראלימפיים בפריז. בימים הבאים יבואו עוד שלוש מדליות, אבל עכשיו, עם תום המשחה המנצח, כשהזהב הראשון מובטח ועול הציפיות יורד, קורה משהו.

דדאון מרים ראש בבריכה. רואה את הפרצוף שלו מרוח על המסך. נזכר למה הוא פה. נזכר באלו שבבית. מחליט שהוא הולך לתת איזה רגע בשביל הלוחמים הפצועים בישראל. "והלוואי", סיפר לי אחר כך על אותה מחשבה, "שמי ששוכב בשיקום יראה את זה".

התוכנית תצליח הרבה יותר ממה שדדאון מעלה על דעתו. לא רק לוחמים ששוכבים בשיקום יביטו בו בשניות הבאות. עם שלם יצפה באלוף הישראלי שר את "התקווה", כלומר צועק, יד על הלב, או מורה להוא למעלה. עם שלם יזכה לרגע של גאווה לאומית בתוך הרבה רגעים של מלחמה נוראה ועולם שמפנה גב. מתי, מאז הבוקר ההוא, ראיתם או שמעתם מישהו צורח את ההמנון מכל הלב?

דדאון צרח. וסחף אותנו איתו. ההישג שלו היה הגדול ביותר שספורטאי יכול לחלום עליו, ועוד בשחייה, אחד הענפים היוקרתיים ביותר בכל משחקים אולימפיים ופראלימפיים.

הוא איש השנה בספורט בישראל, ברור. אבל העובדה שאנחנו זוכרים אותו קודם בגלל רגע מחוץ בבריכה, בגלל רגע של צעקת "התקווה", אומרת לפני הכל משהו עלינו.

השתוקקנו כל כך לגיבור לאומי באותם ימים. נואשנו לסיבה להרים דגל, להגיד אנחנו כאן. אולי עדיין. דדאון צץ פתאום. השאיר את העולם מאחוריו בבריכה. ועל הדרך לימד איך עושים את זה. בלי להתבייש. עם יד על הלב. יד מנצחת.

בכדורגל ובכדורסל, הענפים ששולטים בסדר היום, ספורטיביות היא דבר נדיר. התחזויות, התנפלויות על השופט ועבירות מכוערות הן מנת חלקנו. המצב כל כך רע עד שאפילו האוהדים דורשים מהשחקנים שייגשו לשופט אם הם חושבים שמגיע להם פנדל, כי הגינות זה שם נרדף לפראייריות.

באה סימון ביילס והראתה שאפשר אחרת. אפשר להראות פגיעות ועדיין להיות נערצת (כמו בטוקיו), ואפשר לצאת גדולה עם פרגון ליריבה העיקרית שלך, להשתחוות בפניה, וליצור רגע בלתי נשכח.

אחרי ההתמוטטות הנפשית באולימפיאדה הקודמת, ביילס הגיעה לפריז וזכתה בשלוש מדליות זהב בקרב־רב האישי, בתחרות הקבוצתית ובשולחן הקפיצות. היא הגיעה כפייבוריטית הברורה גם בגמר הקרקע, אבל פישלה - במונחים סימון ביילסיים, כן? - והסתפקה במדליית הכסף. אבל סימון לא תיתן לכישלון לנהל אותה, היא ניחנה בכישרון־על להיות ספורטאית־על וגם בת אדם. היא יודעת כמה בהתעמלות הכל שביר, ואיך שבריר שנייה של חוסר ריכוז עלול למחוק עבודה של שנים. היא יודעת שאסור לקחת שום דבר כמובן מאליו, ולכן לא היססה להיענות להצעה של ג'ורדן צ'יילס להשתחוות בפני המנצחת, רבקה אנדרדה הברזילאית. יש לה מספיק מדליות זהב, אז למה לא לפרגן גם לאחרות? בטח אם מדובר באנדרדה. לשתיהן סיפור חיים דומה: ילדות בעוני מחפיר וזינוק לפסגת העולם. זה היה הפודיום המשולש השחור הראשון בהתעמלות (למרות שצ'יילס איבדה לאחר מכן את הארד בערעור), והן הפכו אותו לעוד יותר בלתי נשכח.

ביילס התעלתה בפריז וביצעה את הקאמבק הגדול אי פעם, אבל ההתעלות הרוחנית הייתה חשובה יותר. אנחנו אוהבים אולימפיאדה כי זה מדהים לראות איך אנשים מותחים גבולות כדי להצליח. ביילס וצ'יילס הראו איך גם ברגע אישי גדול אפשר לשים את האגו בצד ולחגוג ביחד. זה לא רגע אולימפי, זה שיעור לחיים.

כשהוא דוהר לעבר הרף, ארמנד דופלנטיס כבר מזמן מתמודד רק נגד עצמו. בן 25 וקצת, הוא מגדיר מחדש ענף אתלטיקה אהוב. אבל ב־5 באוגוסט, בלילה פריזאי מכושף אחד, קפץ מונדו לספירות אחרות ועשה את הכמעט בלתי אפשרי היום: איחד את העולם לכמה דקות.

דופלנטיס הוא מהספורטאים הנדירים האלה, שמשהו שאי־אפשר להגדיר נגע בהם. יוסיין בולט היה האתלט האחרון עד מונדו שריתק ככה אצטדיונים מלאים, אבל הוא עלה, רץ כמו הרוח ונעלם, בעוד תחרות הקפיצה במוט נמשכת שעות וגם כשמונדו לא קופץ, כל העיניים עליו. הוא מודע להצגה שהוא נותן, ובאותה מידה נמצא לגמרי בבועה של עצמו.

לא היה ספק שהוא יזכה בזהב בפריז, השאלה היחידה הייתה האם ישבור שיא עולמי, ואת זה כבר הרבה יותר קשה לעשות באולימפיאדה. אחרי שהבטיח את הזהב, החליט מונדו לנסות לשבור את השיא בפעם התשיעית והעלה את הרף ל־6.25 מטר. השעה הייתה 10 בלילה שעון מקומי, כל התחרויות האחרות באצטדיון הסתיימו, מונדו היה בדיוק במקום שהוא אמור להיות בו: מנסה לשנות את ההיסטוריה ומחזיק 77 אלף צופים בכף ידו. הוא נכשל בשני הניסיונות הראשונים, וקצת אחרי 22:17 זינק לניסיון האחרון. הוא התרומם, התרומם, התרומם, עזב את המוט ועבר את הרף. את הר הגעש המתפרץ הוא שמע בדרך לנחיתה.

דופלנטיס שבר מאז את השיא שוב. זה ימשיך לקרות כי הוא ספורטאי של פעם בדור, אבל גם הוא יודע ששום דבר לא ישתווה לליל הקיץ היפהפה ההוא בסטאד דה פראנס. האולימפיאדה היא הטרול של האנושות. היא מגיעה כל ארבע שנים לשבועיים ואומרת "הנה, אפשר גם ככה, אתם פשוט בוחרים אחרת". אבל כל עוד מיליונים, באצטדיון ומול הטלוויזיה, מרימים יחד ספורטאי אחד, לא חשוב בכלל מאיזו מדינה - האולימפיאדה גם תמשיך להיות התקווה הגדולה האחרונה של האנושות. והתקווה מתה אחרונה.

שלושה אלופים אולימפיים היו לישראל לפני פריז 2024. גם בתסריט הכי בדיוני, תום ראובני לא היה אמור להיות הרביעי. עד הקיץ האחרון הוא לא זכה מעולם במדליה בתחרות בוגרים גדולה, ולכל היותר הצליח לדגדג את הפודיום. אפילו את הכרטיס למשחקים הוא השיג רק ברגע האחרון. איך זה נגמר כולנו יודעים: עם השמעת "התקווה" על הפודיום בפריז (סניף מארסיי), כשעל צווארו מדליית הזהב היחידה מתוך שבע המדליות שהשיגה המשלחת בכחול־לבן. האלוף האולימפי המפתיע בתולדות המדינה.

הגלדיאטור תכול העיניים הגיע לעיר עמוסת אוכלוסייה מוסלמית, ראה דגלי פלסטין בכל פינה וניהל מאבק שהתנהל ברוח שלא תמיד התייצבה לעבודה, אבל עם נשק סודי שלא היה ליריבים: מאמן שהיה בעצמו אלוף אולימפי, גל פרידמן. הניסיון ובעיקר קור הרוח עזרו לראובני בן ה־24 להגיע לתחרות השיא בקריירה שלו ברמת מוכנות מקסימלית.

הוא סיים את המוקדמות במקום השני, עלה ישירות לשיוט חצי הגמר, סיים גם שם במקום השני ועלה לגמר. בכך כבר הבטיח מדליה והמשקל ירד מהכתפיים. בלי אופוריה, אלא בשיא הפוקוס ולעיני משפחתו שחיכתה על החוף במארסיי (כולל אחיו שנלחם בעזה וקיבל אישור מיוחד להגיע), ראובני התעלה על גולשים מנוסים ומעוטרים יותר. ממצוף למצוף הוא רק הגדיל את הפער, ובסיום זינק למים בסלטה של פורקן ושמחה. גם הדגל שלא נפתח בטקס המדליות לא הרס את המסיבה. ככה זה כשמשיגים זהב אולימפי עשרה חודשים אחרי 7 באוקטובר. השמעת התקווה, בטח בעיר כל כך עוינת, גרמה לצמרמורת אצל כולנו שם, כמו גם אצל מי שצפה מהארץ.

זה היה שיאו של היום האולימפי המוצלח ביותר בתולדות ישראל, שכלל גם מדליות כסף של ארטיום דולגופיאט ושרון קנטור. אבל בעוד משניהם ציפינו לכך, ראובני בא כמעט משום מקום וטרף את הגלים. היינו כחולמים.

עברו רק 20 דקות מפתיחת חצי גמר היורו בין ספרד לצרפת באליאנץ ארנה במינכן, אבל הקהל כבר עשה קולות של ייאוש. זה היה תסריט ידוע מראש: צרפת עלתה ליתרון מוקדם משער דרדלה, ועכשיו לך תכבוש נגד נבחרת שעד אז, בחמישה משחקים בטורניר, ספגה רק שער אחד. מפנדל.

הכדור נע במסירה ארוכה מההגנה הספרדית לכיוון הרחבה הצרפתית. זה לא רק האזור שבו מתנפצות התקוות הטובות על המוקשים שזורע דידייה דשאן, אלא המקום שבו אתה מזכיר לעצמך מי זו באמת ספרד: אלופת העולם בכל הזמנים במשחק המקדים. נבחרת נטולי התכלס. אקדמיות של אקדמיות שמצמיחות את החומר הכי טוב לתבניות כדורגל נהדרות, אבל שום דבר בקדימה שחושב מחוץ לקופסה. זו הבעיה התמידית של הכדורגל הספרדי. מסי ורונאלדו פרחו על המשבצת הזו.

הכדור מגיע לאולמו, ניתז משחקן הגנה צרפתי לאלבארו מוראטה. מוראטה מוסר אחורה מסירה קצרה ללאמין ימאל, עוד לא בן 17. המצלמה מאחור נותנת תמונת מניפה נפלאה על המצב הזה, רגע לפני שמומלכים פה מלכים: שישה שחקני הגנה צרפתים בלבן פלוס שוער עם אלרגיה לגולים, ומולם חמישיית הנסיכים הספרדית באדום. מוראטה פותח ימינה, אולמו שמאלה ופביאן רואיס מצטרף אליו. ימאל עם הכדור, 25 מטר וקצת ימינה מהשער. מאחוריו המנצח רודרי. ניקו וויליאמס לא בתמונה.

ימאל מאלף את הכדור שמאלה. כלום. ימינה. כלום. הוא חוזר שמאלה. אפשר להחזיר אחורה לרודרי שיבנה מחדש וימסור שמאלה. אלופי העולם במשחק מקדים. זהו רגע ההתגלות. לימאל אין ספק מה הוא הולך לעשות. בן המהגרים מהשכונה הכי ענייה בפאתי ברצלונה, האיש שנמשח על ידי מסי, ונמשך אחרי מסי לברצלונה ולאדידס. הוא יחבר בין המהגר לספרד, בין התבניות של לה מאסיה לדמיון החופשי, האיש שישים את חותמת התכלס על כל התיאורטיקה הספרדית.

הוא מרים את רגל שמאל. בלי תנופה. כתר מלכות.

המחשבה שמעכשיו בכל פעם שנראה את רפאל נדאל משגר טופ ספין זה יהיה קטע שנשלף מהארכיון או מקסימום במשחק ראווה, יכולה להכניס לדיכאון את חובב הטניס הכי שמח בעולם. איך פרשת, רפא, איך? השארת אותנו עם סרטוני יוטיוב של ילד עם שיער ארוך, מכנסי שבע שמיניות וחבטות החזרה מופרעות מהקו האחורי. בכל פעם שנכנסים לאינסטגרם קופץ קליפ ערוך מהגמר המיתולוגי מול פדרר בווימבלדון 2008 או סתם עוד קאמבק בלתי נתפס מול מדבדב. הארכיון זוכר, הגעגוע דוקר.

משחקי ראווה? זה הכי לא "נדאליסטי" שיש. נכון, רפא שלנו יודע לעשות דאחקות באירועי פאן שכאלה, אבל לא בשביל זה נולד הווינר הכי תחרותי בשכונה, הלוחם שה־DNA שלו מורכב מהישגיות, פלסטרים על האצבעות ואין דבר כזה כדור אבוד.

הפרישה של נדאל, שהגיעה כשנתיים אחרי זו של פדרר, היא עוד רגע מכונן, גם מעציב, שמסמן סוף עידן בטניס העולמי. ג'וקוביץ' עוד פה, נותן פייט לאריות הצעירים, אבל העידן של שלושת הטיטאנים, של הקרבות האפיים בתוך הטריו־בראבו, הסתיים. אשרינו שזכינו לראות בימי חיינו שלושה טניסאי־על שמושכים זה את זה לפסגות ולשיאים שנראו דמיוניים, יריבות שמייצרת רגעי טניס בלתי נשכחים וזיקוקי דינור ספורטיביים שספק אם ניתן לשחזר. אלקראס מוכשר כמו שד, סינר מיוחד ומגיע קומפלט עם קסם ג'ינג'י ומדבדב מביא למגרש וייב חתרני של מעין טניסאי אינדי, אבל עולם הטניס כבר לא כמו שהיה. הפרישה של נדאל מסמלת את התהליך הבלתי נמנע.

לפני 20 שנה הופיע ילד עם בנדנה, אוחז מחבט ביד שמאל, וקרא תיגר על המלך הנערץ והאהוב. לימים הוא ניצח והדיח אותו מכס שיאי הגראנד סלאם. בהמשך הודח בעצמו. עכשיו נדאל יורד מהמגרש ומניח את המחבט. אגדה שהייתה באמת.

בראשית בראה ענבר לניר הנפלאה את המדליה הראשונה של ישראל בפריז 2024 עם העפלה לגמר האולימפי במשקל שלה בג'ודו. אבל מלניר כולנו ציפינו, והיא פשוט עמדה בלחץ בצורה מושלמת ובלתי ישראלית בעליל.

‍מפיטר פלצ'יק אף אחד לא ציפה, פרט לו עצמו ולמאמנו אורן סמדג'ה. מה שעוד לא יכולנו לצפות, זה את אחת התמונות המזהירות בתולדות הספורט הישראלי. פלצ'יק זוכה בארד ומתייפח אל תוך זרועותיו של סמדג'ה, הדומע גם הוא, נקרע מצד אחד מאושר, ומהצד שני מהאבל על בנו עומר ז"ל, שנפל בקרבות בעזה. תסריט הוליוודי מלודרמטי שהמציאות כתבה באמת.

והיו גם קרבות של פלצ'יק על המזרן עצמו שראויים לבדם לפרק דוקו נוצץ באפל טיוי. בדרך הוא עבר את היריב הצרפתי אורליין דיסה (50 בעולם), שהרגיש בגבו תמיכה עצומה מהקהל בשאן דה מארס. הקרב נמשך לא פחות מ־8:45 דקות, והגיע לסיומו רק כשהצרפתי ספג עונש שלישי באולם רועד מכעס ברובו ואחוז התרגשות במובלעת ישראלית עם דגל גולני ומחווה בצבעי צהוב לחטופים. גם הקרב על הארד עצמו אכל לנו את הנימים אחרי שנרשם בטעות עונש לפלצ'יק מול דניאל אייך השווייצרי. שומר הברים הישראלי, שהאמין בעצמו לכל אורך הדרך, שם על הארד את כל הלב, שפעם לצד לב של אלוף אחר. אורן סמדג'ה התלבט אם לצאת לפריז נוכח האבל שבו שרויה משפחתו, אבל היה שם עבור האנשים שלו. דוגמה ומופת.

עומר ז"ל בוודאי גאה בשמיים.

סטפן קרי כבר השיג הכל בקריירה שלו. ארבע אליפויות NBA, פעמיים MVP של העונה, פעמיים מלך הסלים, MVP של הגמר, שיאן השלשות בכל הזמנים. הכל, חוץ ממדליית זהב אולימפית. בכלל, עד הקיץ האחרון הוא לא השתתף במשחקים האולימפיים אפילו פעם אחת. אבל כשלברון ג'יימס החליט לקבץ יחד את כל כוכבי הדור המזדקנים לריקוד משותף אחרון בפריז, גם סטף בן ה־36 הודיע שהוא בפנים.

הודיע, ושוב לא הופיע. זאת אומרת, פיזית הוא נכח על הפרקט, אבל בארבעת המשחקים הראשונים קרי תרם לנבחרת ארה"ב 29 נקודות – לא בממוצע, במצטבר – והשליך 5 מ־20 לשלוש. ומדובר בצלף הגדול ביותר בתולדות הכדורסל, כן?

עד חצי הגמר לברון ודוראנט עוד הסתדרו בלעדיו, אבל מול סרביה של יוקיץ' הדרים טים התעוררה לסיוט. גודל הבור: 17 פור. למזלה, סטף קרי סוף־סוף החליט להגיע לאולימפיאדה, והפעם באמת. 36 נקודות שלו, כולל תשע שלשות, עזרו להשלים קאמבק אדיר בדרך לגמר מול צרפת. גם שם הלך קשה מהצפוי, ופחות משלוש דקות לסיום האמריקאים הובילו רק 79:82. ואז קיבלנו את ההדרן במופע של סטף. שלשה, ועוד אחת, ועוד אחת, ואחת אחרונה מופרעת במיוחד, שני מטרים מאחורי הקשת, עם שני שומרים וארבע ידיים בפרצוף, בזמן שלברון ו־KD עומדים בצד, פנויים לגמרי וגם מבינים שהם יכולים לנופף עד מחר - קרי לא מוסר ושימות העולם. זו הייתה שלשה שסגרה את הסיפור, ואחריה הגיעה תנועת ה"לילה טוב, זמן לישון" שכבר הפכה לסמל מסחרי.

מול סרביה וצרפת קרי קלע 17 מ־26 לשלוש, אחוזים מופרעים (65%) אפילו בסטנדרטים החייזריים שלו. 60 הנקודות שקלע בחצי הגמר ובגמר הן שיא לשחקן בנבחרת ארה"ב על פני שני משחקים. אבל השיא האמיתי היה הזכות להשתיק את המצקצקים שהעזו לטעון בחוצפתם כל השנים שהוא "לא ווינר". בטורניר אולימפי אחד - במיוחד בשלוש דקות מופלאות בגמר - סטף קרי קפץ עוד קומה בדיון על הגדולים מכולם.

אין שום דבר רומנטי או מרגש בהגרלה של טורניר ג'ודו. אין כדורים שנשלפים, אין קלוז־אפ על הפנים ההמומות של נציג הקבוצה הבוסנית שזה עתה הגרילה את ברצלונה. בסך הכל מחשב שפולט באופן אוטומטי את תוצאות ההגרלה משקל אחרי משקל.

וכך, באופן הכי קר ומתכתי, השמיים נפלו על הג'ודוקא האוזבקית דיורה קלדיורובה. שלוש שנים של עבודה קשה והישגים שהציבו אותה במקום הראשון בדירוג האולימפי התנקזו אל ההגרלה האכזרית ביותר. קלדיורובה, קבע המחשב, תפגוש כבר בקרב הראשון שלה במשחקים האולימפיים בפריז את אוטה אבה היפנית, הג'ודוקא הטובה בעולם, האלופה האולימפית המכהנת שלא הפסידה בקרב בתחרות אישית מאז 2019.

דקה לסיום, קלדיורובה הייתה עם הגב לקיר. אבה הובילה בווזארי ולחובתה של האוזבקית היו גם שני עונשים. ואז זה קרה. קלדיורובה הסתערה באגרסיביות, אחזה בגב החלוק של אבה, הכניסה את הרגל בדיוק בעיתוי הנכון וזרקה את אבה באיפון. המאמן שלה הניף את הידיים בהתלהבות, אבל היא עצמה נראתה המומה מדי, התקשתה לעכל את מה שחוללה.

המצלמה עוד תפסה את פניה של קלדיורובה לשניות ספורות, לפני שעברה לתעד את אחת מתצוגות האכזבה העוצמתיות וקורעות הלב ביותר שנראו במשחקים האולימפיים. מילים יתקשו לתאר את שיברון הלב שהציגה אבה לעיני כל העולם. זעקות הבכי שלה החרישו אוזניים. מאמנה היה צריך ממש לאחוז בה פיזית כדי שלא תקרוס לנגד עיניו כשהיא נתלית על דש חולצתו וממררת בבכי. מהר מאוד היא קרסה על ברכיה, כשהמאמן מתכופף אף הוא ומחבק אותה כדי לנחמה.

מסע היציאה של אבה מהאולם, מרחק שאמור לקחת לבטח חצי דקה בהליכה רגילה, נמשך נצח. בצעדים קטנים ובבכי בלתי פוסק, כשהמאמן כל הזמן מחזיק בחגורה שלה ליתר ביטחון והמצלמות הרבות עוקבות אחריה בעניין, צלילן של יבבות הבכי התמזג עם קריאות העידוד של הקהל שקם כולו על רגליו והריע לה. לא על הסטנדינג אוביישן הזה היא חלמה.  

כולם יודעים שלריאל מדריד יש תשע נשמות. בליגת האלופות, ועוד בסנטיאגו ברנבאו, יש לה אפילו 19.

במאי האחרון קיבלנו עוד תזכורת לכך, כשהבלאנקוס אירחו את באיירן לגומלין בחצי הגמר אחרי 1:1 במינכן. במשך 88 דקות הכל הלך הפוך: הם ספגו גול מרהיב מאלפונסו דייויס (68), ראו איך ה־VAR פוסל להם שער שוויון ונתקלו ביום גדול של מנואל נוייר. השעון תיקתק, הדקות נקפו, אבל מה שנראה כמו הסוף היה, כמו תמיד אצל ריאל, בקושי ההתחלה.

בדקה ה־88 נוייר הרס לעצמו ערב מושלם כששמט כדור פשוט וראה את חוסלו, שנכנס כמחליף זמן קצר קודם לכן באקט של ייאוש מצד קרלו אנצ'לוטי, עט על השלל ומשווה. ריאל וחוסלו הריחו דם. החלוץ שחזר בקיץ 2023 לברנבאו אחרי 11 שנה בקבוצות אחרות - כלומר חזר עם כוכבית, כמושאל מאספניול - השלים צמד ומהפך בדקה ה־91. שנתיים לפני כן הוא נסע עם אביו כאוהד ריאל לגמר הצ'מפיונס, הפעם הוא זה ששלח אותה לשם. אגב, תחילה גם השער הזה נפסל, אבל ה־VAR תיקן בצדק.

בדקה ה־13 של תוספת הזמן כמעט הגיע עוד טוויסט. באיירן חשבה שכפתה הארכה כשהכדור של מתיאס דה ליכט נעצר ברשת, אך השופט שימון מרציניאק שרק רגע לפני לנבדל בעצת הקוון שלו במקום לחכות לסוף המהלך ולתת ל־VAR להכריע כמקובל, ולכן המסך כבר לא יכול היה להתערב. סוף הדרמה. הומאז' מושלם לקאמבק המפורסם של מנצ'סטר יונייטד, או אם תרצו, לקריסה המפורסמת של אותה באיירן, בגמר הצ'מפיונס של 1999.

זה היה הערב שקבע שבאיירן תסיים את העונה ללא תואר לראשונה מאז עונת 2011/12, ושהארי קיין, שהצטרף לקבוצה בקיץ כדי להפסיק להיות הכדורגלן הטוב ביותר שמעולם לא זכה בתואר (ובהחלטה תמוהה מאוד של תומאס טוכל הוחלף יחד עם ג'מאל מוסיאלה שלוש דקות לפני השוויון של חוסלו) - ימשיך לחכות. כנראה שהוא היה צריך לחתום בריאל.

וזה היה הערב שהוכיח בפעם המיליון: לא משנה כמה דקות משחקים כדורגל - 90, 103 או 120 - בסוף הלבנים מנצחים.

קודם כל, בואו נשים דברים על השולחן: ברייקדאנס זה לא בדיוק ענף ספורט, בטח לא כזה שצריך להיות באולימפיאדה. גם אם ממש תתאמצו, לא תוכלו לנקוב אפילו בשם אחד מבין זוכי המדליות, אבל אתם בהחלט מכירים את המתחרה הגרועה ביותר, ויכול מאוד להיות שהודות לביצוע המביך שלה צילמתם איזה סרטון טיקטוק או שניים. זוהי רייצ'ל גאן, המכונה רייגאן, שייצגה, אם אפשר לקרוא לזה כך, את אוסטרליה במה שהפך להיות אחד הרגעים הבלתי נשכחים מפריז – ומכל הסיבות הלא־נכונות.

גם השופטים לא הבינו מה נחת עליהם וזיכו אותה ב־0 נקודות עגולות על ה"תרגיל" שלה שכלל תנוחות "ממטרה" ו"קנגורו" וניסיון מביך להסתובב על הראש, אלמנטים שהפכו את רייגאן למם מהלך. לא הייתה תוכנית טלוויזיה שהצליחה להתעלם ממנה, והיא אפילו קיבלה חיקוי אצל ג'ימי פאלון.

גאן, דוקטור למדעי התרבות ומרצה באוניברסיטת מקווארי, אמנם זכתה לקבלת פנים מחבקת במולדתה, אך מהצד השני נאלצה להתמודד עם ביקורות ארסיות של גולשים. רבים תהו למה דווקא היא נשלחה כנציגת אוסטרליה, כשנראה שהקשר בינה ובין ברייקדאנס, לפחות לפי הדקות הספורות שלה בזירת הברייקינג בפריז, הוא מקרי בהחלט. עצומה שעליה חתמו מעל 50 אלף איש קראה לחקור את צירופה למשלחת, מה שאילץ את הוועד האולימפי המקומי להגיב לשערורייה המתהווה עם גינוי חריף של כל הספקולציות בנוגע לרייצ'ל המסכנה.

נכון, גם לעין המאוד לא מקצועית קל לזהות שרייגאן הייתה גרועה. מאוד. אבל בשורה התחתונה, כנראה שאף אחד מאיתנו לא היה זוכר שבכלל התקיימה תחרות ברייקינג במשחקים האולימפיים, ובזכות אוסטרלית אחת חביבה - לא נוכל לשכוח את זה.

תחרות השחזת סכיני הכותרות כבר הייתה בעיצומה: מי יחבוט יותר חזק בנבחרת אנגליה לאור הכישלון המחפיר ביורו 2024? מי יצליח ללכוד בכמה מילים את תחושת הבושה והכלימה אחרי הפסד לפאקינג סלובקיה בשמינית הגמר? באיזו כיכר יתיזו את ראשי המאמן והשחקנים? ועד לאיזה מרחק הם יתגלגלו?

ג'וד בלינגהאם היה מועמד בכיר לככב בפסטיבל השחיטה: כוכב ריאל מדריד, השחקן האנגלי הכי מבטיח מאז מייקל אואן בערך, היה אמור להיות חוד החנית בנבחרת שתחזיר את הכדורגל "הביתה". הוא פתח את היורו בסערה עם שער ניצחון במשחק הראשון על סרביה, אבל נסחף לבינוניות הממארת של הנבחרת בהמשך המשחקים. ומול סלובקיה, נבחרת שאנגליה צריכה לנצח גם בלי להופיע, הוא גימגם כמו כולם בדרך למה שנראה כמו הפסד מביך למדי.

אבל אז הגיעה הדקה ה־95. כדור חוץ ארוך נשלח לראשו של מארק גהי בעומק הרחבה הסלובקית ומשם למרחב האווירי של בלינגהאם, שהחליט ליירט אותו ישירות לרשת. ועוד לפני שמישהו הספיק לקבוע אם מה שגרם לכדור להיכנס לרשת היה מספרת או חצי מספרת, אפילו הגג של ארמון בקינגהאם כבר עף. כי ברגע הזה לא רק שאנגליה ניצלה מהפסד וחלום היורו נמשך, היא עשתה את זה במשחק נורא וברגע האחרון האפשרי. כן, ממש כמו הגרמנים, עם הכדורגל משחקים 90 דקות וכו'. ובנקודה הקריטית הזאת בלינגהאם הוכיח שהוא לא רק היהלום הנוצץ בדור הזהב של אנגליה, הוא גם ווינר, זה שאפשר לסמוך עליו כשהכל אבוד. ואת העונג הנדיר הזה, האנגלים היו חייבים לגלות בצורה המייסרת ביותר.

לא שזה הספיק לזכייה ביורו בגמר מול ספרד. בכל זאת, נבחרת אנגליה. לא צריך להגזים.

הזכייה של אימן חליף בזהב האולימפי היא ככל הנראה הרגע שישרוד יותר מכולם ממשחקי פריז 2024, כשאנשים יקראו עליהם בעתיד, ינתחו את האולימפיאדה. זה פשוט היה סיפור ספורט קלאסי ונפלא: מתאגרפת מתחילה את דרכה על הבמה הגדולה ביותר עם ניצחון שערורייתי, שבמהלכו גרמה ליריבה לבכות ולנטוש את הזירה, הופכת לשק חבטות עולמי (ראיתם מה עשינו פה? מתוחכם, נכון?) עם עלבונות מסלבריטיז וסתם טרולים באינטרנט, משנה את מעמדה בתוך 24 שעות פחות או יותר בזכות גל של תומכים שהתגייס לגונן עליה, זוכה ליותר סיקור מאשר כל אחד ואחת מהשמות האדירים שפיארו את המשחקים, וחותמת עם טיפוס על המקום הגבוה ביותר בפודיום ברגע שהיא לא תשכח.

אבל לא ניתמם במקרה הזה. למרות כל הדברים שהוזכרו, הרגע הזה יהיה איקוני בגלל הראשוניות שלו, מאחר שהוא יהיה החלוץ בעידן החדש בספורט שבו המאבק בין חופש הגדרה עצמית לבין הגינות בספורט לבין תפישות פוליטיות לבין סוגיות מגדר יהיה הבולט מבין כל ההיבטים. כמו בביצוע ששווה 10 בקפיצה למים, הספורט צלל בצורה חלקה לתוך קרב התרבות שמאפיין את העולם שאנחנו חיים בו, שהולך ומקצין.

רק שחליף מסבכת את הראייה הפשטנית של "שמרנים נגד ליברלים" בצורה קיצונית. ראשית כל, חובה לתקן טעות שמשום מה השתרשה – חליף אינה טרנסג'נדרית, אלא נולדה כאישה עם רמות מוגברות של הורמון גברי. אבל מתי ההורמון הזה נותן לספורטאית יתרון לא חוקי? ובכלל, אם הייתה טרנסג'נדרית, האם הטיפולים היו מביאים אותה לעמק השווה עם המתחרות? הרי רבים שתומכים בזכויות הטרנסג'נדרים מצהירים גם שלמרבה הצער, לא ניתן לאפשר את השילוב בתחרויות בין נשים מאחר שרוח הספורט נפגעת.

הלוואי שזה היה רק רגע ספורטיבי גדול. הוא הרבה יותר מזה, ונוגע לחיים עצמם.

מדליית זהב אולימפית. יש ספורטאים שמקדישים את כל חייהם כדי להגיע לרגע שבו יעמדו בראש הפודיום עם פיסת המתכת יקרת הערך הזאת על הצוואר וההמנון הלאומי באוזניים ועל השפתיים. לפעמים יש להם רק הזדמנות אחת, ולעיתים הם צריכים לחכות ארבע שנים בין ניסיון לניסיון. נובאק ג'וקוביץ' קטף אותה בפריז ככה על הדרך. לא משהו שהוא השקיע בו את כל חייו, אבל תמיד נחמד שיהיה באוסף לצד 100 הגביעים האחרים בארון, מתוכם שיא של 24 גראנד סלאמים.

זה קרה דווקא בשנה שלא האירה את פניה לטניסאי הסרבי. הוא פתח אותה בהפסד מפתיע בחצי גמר אליפות אוסטרליה ליאניק סינר. ברולאן גארוס הגיע לרבע הגמר, אבל נאלץ לפרוש בגלל קרע במניסקוס, ולמרות הפציעה שיחק בווימבלדון והפסיד בגמר לקרלוס אלקראס.

הנקמה הגיעה שלושה שבועות מאוחר יותר, כשהשניים נפגשו בגמר הטורניר האולימפי. בגיל 37, ג'וקוביץ' ידע שזו ההזדמנות האחרונה שלו להצטרף למועדון היוקרתי והמצומצם של הגולדן סלאם - טניסאים שזכו בכל ארבעת הסלאמים וגם במדליית זהב אולימפית - לצד רפאל נדאל, אנדרה אגאסי, שטפי גראף וסרינה וויליאמס.  

זה היה הגמר הגדול ביותר בתולדות טורנירי הטניס האולימפיים, מותחן שנמשך כמעט שלוש שעות והוכרע בשני שוברי שוויון. בסיום נולה התפרק בבכי, רעד בכל גופו, התקשה להירגע במשך דקות ארוכות ואמר: "אני מרגיש מיליוני רגשות שונים עכשיו, חיוביים כמובן. אני גאה כל כך, שמח כל כך, נרגש מהאפשרות להיאבק על הזהב ולזכות בו בפעם הראשונה בקריירה עבור המדינה שלי". רק זה היה חסר לו.

כל ניסיון להסביר מדוע שוהיי אוטאני הוא הספורטאי הגדול בעולם ייתקל בהכרח בחומה בלתי עבירה של נישתיות, חוסר עניין וחוסר ידע. מדובר אחרי הכל בשחקן יפני שמצטיין בספורט אמריקאי, וכזה מהסוג שלא בדיוק נהנה מיחסי ציבור טובים. אלא שאסור לתת לנייחות היחסית של המשחק, המדים הכוללים חגורה ומבנה גופם המלא משהו של חלק מהשחקנים להטעות – בייסבול הוא כתב חידה קואורדינטיבי שהצטיינות בו מחייבת יכולות אתלטיות עילאיות. אף אחד לא מדגים זאת טוב יותר מאוטאני.

בשנה שעברה חתם אוטאני על חוזה לעשר שנים בלוס־אנג'לס דודג'רס בתמורה ל־700 מיליון דולר. מדובר בסכום שכמעט בלתי אפשרי להצדיק, אבל אוטאני הפך אותו למחיר מבצע. הוא עשה מה שאיש לא עשה לפניו, לפחות לא לאורך זמן, כשהציג שילוב בלתי אפשרי של יכולות כחובט הום ראנים וכמגיש, שתי התמחויות סותרות שלא מתקבל על הדעת לשלוט בשתיהן באופן שיתאים לרמת המשחק הגבוהה ביותר. תחשבו על קיליאן אמבאפה עומד בשערה של ריאל מדריד אחת לארבעה משחקים. אוטאני עשה זאת במשך שש שנים, עד שפציעה במרפק מנעה ממנו לפחות באופן זמני להמשיך ולנהל חיים כפולים.

אבל אוטאני הוא חד־קרן, והוא לא ייתן לניואנס כמו פציעה לעצור בעדו. בשנתו הראשונה כחובט בלבד, הוא הצליח בכל זאת למצוא נישה היסטורית ייחודית ולתבוע אותה לעצמו. ב־19 בספטמבר, במהלך משחק של הדודג'רס מול מיאמי, הוא הפך לשחקן הראשון בתולדות הענף שמשוחק עוד משנות ה־60 של המאה ה־19 שחובט 50 הום ראנים וגונב 50 בסיסים באותה עונה, אנומליה סטטיסטית שלא אמורה להתכנס ביחד – שחקנים לא אמורים להיות מספיק חזקים בשביל להטיס כל כך הרבה כדורים ליציעים, ובמקביל מספיק מהירים בשביל לרוץ מבסיס אחד לשני מאחורי גבו של המגיש וגם להגיע בשלום.

כפל האישיות הספורטיבי הזה סייע לדודג'רס לזכות באליפות, ותרם להכרה בכך שאוטאני, יפני בן יפני, הוא כנראה גדול שחקני הבייסבול, המשחק האמריקאי מכולם, בכל הזמנים. הכדור שבאמצעותו שבר את השיא נמכר במכירה פומבית בסכום של 4.39 מיליון דולר, הכי הרבה ששולם אי פעם עבור כדור. הרבה כסף – זה מה שאוטאני מרוויח בשלושה שבועות.

בישראל אוהבים ציפיות. להעמיס על כמה שיותר ספורטאים כמה שיותר תקוות, בלי לדעת שובע. ככה הייתה התחושה אחרי שש מדליות מהמשלחת הישראלית בפריז - עם כל הכבוד למה שיש עד כה, נותר עוד פודיום לכבוש. ולא סתם, אלא בקטגוריה שעוד לא כבשנו מעולם: קבוצתית. נכון, נבחרת הג'ודו זכתה בארד בטוקיו, אבל שם בכל זאת מדובר בקרבות אישיים. מדליית הכסף של נבחרת ההתעמלות האמנותית שונה בכל כך הרבה מובנים: הספורטאיות מתכוננות יחד במשך שנים, מתאמנות באותו האוהל בווינגייט מצאת החמה עד צאת הנשמה, מקריבות את הנעורים והחיים האישיים בשביל למקסם את הקריירה הקצרה.

כשהתלווינו אליהן ליום גדוש בחזרות רגע לפני הדבר האמיתי, נחשפנו אל המציאות המפרכת בחיי חמש המופלאות. לא משנה אם הן כואבות, פצועות, עייפות - במדליה הכי חשובה מכולן הן יזכו, ואין מישהו שיוכל למנוע מהן לעשות את זה. רומי פריצקי, שני בקנוב, הדר פרידמן, אופיר שחם ודיאנה סברצוב הגיעו לרגע הגדול עם רשימת מדליות חסרת תקדים. הן היו עקביות לאורך כל הקמפיין וסומנו כפייבוריטיות הברורות מכולן למדליה, אפילו יותר מאשר כל חברי המשלחת שעשו זאת לפניהן בפריז.

אחרי שהן החסירו מכולנו פעימה כשסיימו את תרגיל החישוקים בפוזה מאולתרת שהביאה ציון שלא בישר טובות, איילת זוסמן, מאמנת העל של הנבחרות, אספה את הספורטאיות לשיחה. "כלום עוד לא גמור", היא אמרה להן בעודן הולכות להתאמן על תרגיל הסרטים והכדורים.

ואז, בתרגיל האחרון הן השאירו מאחוריהן את כל מה שקרה והוציאו לפועל את כל מה שלמדו בחזרות אינסופיות - כולל הצלת כדור שעמד ליפול לרצפה על הבאזר. הציון היה בהתאם, וגם השאגה היפהפייה ברגע בו הופיע על המסך. דמעות האושר נחרטו בהיסטוריה של הספורט הישראלי, מזכרת אחרונה מהנבחרת שהודיעה לאחרונה על ירידה מהמשטח בפעם האחרונה. ככה פורשים בשיא.

ב־7 באוגוסט חל יום הולדתה ה־25 של סידני מקלופלין־לברון. יום שבו הייתה עסוקה באימונים ושיפוצי יכולת אחרונים לקראת הגמר האולימפי בריצת 400 מטר משוכות בפריז. היא ידעה שישנה משוכה אחת נוספת בריצה הזו: פמקה בול ההולנדית, שהגיעה בכושר שיא למשחקים האולימפיים ונראתה כמי שתוכל לנצח אותה ברגע האמת – בטח אחרי שהאמריקאית החמיצה חודשים ארוכים של הכנה בגלל פציעה בברך. רק שב־8 באוגוסט, בגיל 25 ויום, סידני הוכיחה שהיא בליגה משלה.

עד מחצית המרחק המתח נשמר. בול נתנה פייט רציני, אבל אז הלווין מקלופלין־לברון, שם שבעצם מתאים יותר לכוכב שביט, התנתק מהחללית וטס במהירות אדירה לעבר הישג מדהים. 50.37 שניות. זה היה שיא העולם השישי שלה מאז השתלטה סופית על הריצה המפרכת ב־2020. הדיון שנוצר בעקבות הריצה המטורפת היה בשאלה שנשמעה עד לא מזמן מגוחכת, לא מציאותית, בלתי־אפשרית: האם האמריקאית תהיה הראשונה בהיסטוריה שתרד מ־50 שניות בריצה הזו? רק בשביל הפרופורציות: ירידה מ־50 שניות היא הישג מעולה עבור רצת 400 מטר גם במסלול חלק, בלי משוכות.

סידני מיהרה ליציע כדי לקבל אהבה מבעלה אנדרה לברון, שחקן פוטבול לשעבר שיודע היטב מה נחוץ כדי להתעלות לגבהים כאלה ומלווה אותה לכל תחרות. בסיום המשחקים הוא הקדיש לה פוסט מקסים באינסטגרם: "קלאסה, חן, אמונה, יופי, הומור, כוח, אינטליגנציה, חמלה, נחישות, התמדה, משמעת, סגנון, חוכמה, אתלטיות. אהובתי, באמת שיש לך הכל!"

וכשיש לך הכל, את כבר חושבת על היעד הבא. ב־400 מטר ללא משוכות השיא האישי שלה עומד כרגע על 48.74 (בול עשתה 49.17 באולם), והיא עשויה לעבור להתמקד בריצה הזו בניסיון לשבור את שיא העולם החשוד של מריטה קוך, 47.60. אם יש מישהי שמסוגלת למחוק מטבלת שיא שמתנוסס עם כוכבית מאז 1985, זו סידני מקלופלין־לברון, אתלטית השנה בעולם. ענף שלם ממתין בחוסר סבלנות לעוד רגע בלתי נשכח.