כך השתנו מטרות המלחמה

שני היעדים הפכו לשלושה. ואז נתניהו נזכר גם בצפון

כבר בשבועות הכאוס הראשונים אחרי טבח 7 באוקטובר התעוררו קולות באופוזיציה וברשת שביקרו את ראש הממשלה על כך שלא הצהיר על מטרות מוגדרות למלחמה. נתניהו, שייתכן שזכר את המתקפות על יריבו אהוד אולמרט על כך שלא נקב ביעדים ברורים למלחמת לבנון השנייה, נמצא מאז במסע מפותל ומתפתח להגדרתן הפומבית המדויקת של מטרות מלחמת "חרבות ברזל".

כשבוע אחרי 7 באוקטובר קבע הקבינט כי המטרות הרשמיות הן "מיטוט שלטון חמאס והשמדת יכולתו הצבאית, הסרת איום הטרור מהרצועה, מאמץ מרבי לפתרון סוגיית בני הערובה והגנה על גבולות המדינה ואזרחיה". אבל לפי ההתבטאויות של נתניהו מהחודש וחצי הראשונים, ניכר היה שהוא מתקשה לגבש ניסוח פומבי שיספק אותו. כבר בישיבת הקבינט הראשונה ב-7 באוקטובר, וכן בציוץ בחשבון הטוויטר שלו למחרת, הוא ציין שהמלחמה תימשך "עד השגת היעדים", אולם מעבר לאמירה כללית על השמדת יכולות חמאס, לא פירט מה הם (כך היה גם בהצהרה שלו אחרי ביקור ביידן ב-18 באוקטובר).

מדי פעם במהלך השבועות הבאים הוא זגזג בניסוח. בנאום בכנסת מ-16 באוקטובר הוא קבע יעד משולש ("ניצחון מוחץ על החמאס, מיטוט שלטונו והסרת האיום שלו על מדינת ישראל"), אולם בהצהרה מ-25 באוקטובר המטרות הצטמצמו לשתיים ("הצבנו למלחמה שתי מטרות - לחסל את החמאס על ידי השמדת היכולות הצבאיות והשלטוניות שלו ולעשות כל דבר אפשרי להשיב את החטופים שלנו הביתה"), והוא חזר על כך גם במסיבת עיתונאים ב-28 באוקטובר.

שינויי הניסוח התנהלו עד אמצע נובמבר. לפעמים דיבר על שני יעדים, לפעמים על שלושה, ופעם אחת בלבד הכליל בהם את הצפון, וגם היא כנראה רק משום שהיה זה בפגישה עם ראשי רשויות מהגליל.

השינוי הגיע במסיבת עיתונאים ב-18 בנובמבר, כמעט חודש וחצי אחרי תחילת המלחמה. נתניהו הציג בה ניסוח של שלוש מטרות שעליו עתיד היה לחזור - שוב ושוב ושוב - בחמשת החודשים הבאים: "לא אפסיק לדבוק בשלוש המשימות שהצבתי. הראשונה - להשמיד את החמאס. השנייה - להשיב את חטופינו. והשלישית - להבטיח שלאחר הניצחון, עזה לעולם לא תאיים שוב על אזרחי ישראל".

ניסוח המטרה השלישית כולל ניואנס חשוב: לא הסרת האיום של *חמאס* ברצועה, אלא הדגשה ש*עזה* לא תאיים עוד על ישראל - רמז לאפשרות שהרשות הפלסטינית תחזור לרצועה (ראו אייטם נפרד).

את נוסח שלוש המטרות הללו הוא דקלם מאז - באדיקות הארתור-פינקלשטיינית המוכרת ובשינויי ניסוח קלים בלבד - עשרות פעמים בנאומים, בהצהרות, בסרטונים ובציוצים. צפייה בסרטונים הרבים שפרסם משרד ראש הממשלה באותה תקופה מלמדת שהוא היה מתורגל מאוד וברוב המקרים זכר את הניסוח המדויק בעל פה. לתהייה שעלתה בציבור ובתקשורת לגבי היתכנות מימוש המטרות האלה במקביל הוא לא נתן תשובות.

***

נוסח שלוש המטרות, שהתמקדו רק בחמאס ובדרום, החזיק מעמד עד סוף אפריל. במהלך כל התקופה הזאת, החזרת תושבי הצפון המפונים לא נכללה ביעדי המלחמה הרשמיים שעליהם דיבר נתניהו בפומבי. ואז, בהצהרה מ-30 באפריל, הוא שיכתב מעט את הנוסח: "שחרור כל חטופינו, ניצחון מוחלט על החמאס, הבטחה שעזה לא תהווה עוד איום על ישראל, וכן, גם להשיב את הביטחון ואת התושבים לצפון".

מאותו יום, מסיבה שאינה ברורה, הפחית נתניהו את התייחסויותיו הישירות ל"מטרות המלחמה", אבל כשכן עשה זאת, ברוב המקרים הוא הדגיש שאחת מהן תהיה "השבת תושבי הדרום והצפון בבטחה לבתיהם". היו גם יוצאים מן הכלל: בנאום בכנסת מ-17 ביולי הוא חזר משום מה לנוסח הקודם, ללא אזכור הצפון. גם במסיבת עיתונאים לתקשורת הזרה ב-4 בספטמבר הוא השמיט את הצפון ממטרות המלחמה. החזרת תושבי הגליל לבתיהם נכנסה רשמית למטרות המלחמה רק בישיבת קבינט בלילה שבין 16 ל-17 בספטמבר.

לאן נעלם "היום שאחרי"?

עד פברואר עסק נתניהו בנושא באינטנסיביות. שם זה נגמר

על רקע ההצהרות הישראליות על מחויבות לחיסול חמאס התנהל מתחילת המלחמה דיון בשאלה מי ישלוט בעזה ביום שאחרי. לא מדובר רק בשיח התקשורתי-אקדמי שהתקיים באולפנים ובמדורי הפובליציסטיקה, ורפרר לאנרכיה שנותרה בסומליה ועיראק, אלא במו"מ עולמי – רובו התנהל מאחורי הקלעים – ובו לקחו חלק מדינות המערב, ישראל וגורמים פלסטינים מהגדה ומהמזרח התיכון. מונח הקסם היה "רשות פלסטינית מחודשת", שאמור היה להקל על הישראלים לבלוע את הגלולה החבויה כביכול בהחזרת הרשות לשלטון ברצועה.

נתניהו, ששימור הפילוג בין עזה לבין הגדה הוא אסטרטגיה כמעט מוצהרת שלו מאז נבחר ב-2009, נעמד על הרגליים האחוריות – לפחות באופן רשמי או פומבי. כמי שבעבר נכווה פוליטית מהצהרות שמהן עלה שהוא יסכים למדינה פלסטינית (נאום בר אילן, ובמובן מסוים גם אימוץ תוכנית המאה של דונלד טראמפ), הפעם הוא לא התכוון לתת לזה לקרות.

ההתייחסות הראשונה שלו לנושא הגיעה יותר מחודש אחרי פרוץ המלחמה, במסיבת עיתונאים ב-11 בנובמבר. "באשר לדיבורים על היום שאחרי, היום הזה יהיה רק אחרי חיסול החמאס", קבע. "עזה תהיה מפורזת. לא יהיה יותר איום על מדינת ישראל, וכדי להבטיח שלא יהיה איום כזה, כל זמן שצריך, צה"ל ימשיך לשלוט ביטחונית ברצועת עזה. לא אסכים לוותר על השליטה הביטחונית בשום מצב".

במסיבת עיתונאים שהתקיימה שבוע לאחר מכן טבע נתניהו את המשפט שעליו יחזור שוב ושוב בהתבטאויותיו בארבעת החודשים הבאים: "לא אסכים שייכנס אליה (לעזה) אף גורם שתומך בטרור, משלם למחבלים ולמשפחות הטרור, ומחנך את ילדיו לרצח יהודים ולחיסול מדינת ישראל".

על המשפט הזה, הנוגע לגוף שמחנך לטרור, הוא חזר לא פחות מ-17 פעמים בתקופה הזאת, בשינויי ניסוח כאלה ואחרים. מדי פעם תיבל אותו ב"לא חמאסטן ולא פתחסטן". אף שהסאבטקסט היה ברור, את המונחים "מדינה פלסטינית" או "הרשות הפלסטינית" הוא כמעט לא הזכיר.

כך או אחרת, הוא הקפיד על עקביות והבהיר שהוא לא עומד להתקפל. ב-25 הזדמנויות שונות בין נובמבר לסוף פברואר – בנאומים, בהצהרות ובפוסטים – הוא הדגיש שלצה"ל תהיה שליטה ביטחונית וחופש פעולה מוחלט בכל השטח שממערב לירדן, וששום כוח בינלאומי לא יוכל לדאוג לפירוז הרצועה.

אלא שאז קרה משהו. העיסוק האינטנסיבי בסוגיית היום שאחרי ובאותה ישות עלומה שמחנכת לטרור נפסק ב-29 בפברואר, והוא לא הזכיר את הנושא מיוזמתו במשך חודשיים וחצי רצופים. מדוע? האם הצליח להוריד את הנושא מסדר היום של הקהילייה הבינלאומית? האם המגעים נמשכו אבל במחשכים? או שמא נחה דעתם של הבייס ושל שותפיו בקואליציה? לנתניהו הפתרונים.

לסוגיית היום שאחרי הוא חזר במפתיע. ב-15 במאי, 76 ימים אחרי ההתייחסות האחרונה, ניכר שוב שקרה משהו. בתוך פחות מיממה הוא הזכיר את הנושא שלוש פעמים בשלושה ציוצים שונים, שבהם חזר והזהיר ממדינה פלסטינית, פתחסטן וחמאסטן וכו'. מה קרה? ככל הנראה מדובר היה בתגובה למסיבת עיתונאים שערך באותו יום שר הביטחון יואב גלנט, ובה מתח ביקורת על מה שהוא ראה כניסיון להקים ממשל צבאי ישראלי ברצועה.

ועדיין, לא החל כאן שינוי מגמה. למעט בציוץ ב-22 במאי (בתגובה לגל הכרה במדינה פלסטינית על ידי מדינות בעולם) ובנאום בקונגרס ב-24 ביולי, שוב נעלמה סוגיית היום שאחרי מהצהרות נתניהו.

אני הראש. אני אשם?

בשאלת האחריות למחדל, נתניהו נזהר להתבטא באופן שעלול לשמש נגדו בעתיד

הוויכוח הציבורי על האחריות למחדלי 7 באוקטובר החל כבר בשעות המסויטות של אותו בוקר ומי יודע אם ומתי יסתיים. צד אחד טוען מאז: "אוסלו, ההתנתקות, הפיקוד הרופס של צה"ל, מחדל מודיעיני, הסרבנים". הצד השני מתעקש: "ניהול הסכסוך כשל, הימין חיזק ומימן את חמאס, האזהרות זכו להתעלמות, כוחות הוסטו לחווארה".

לא ברור אם וכיצד פעל ראש הממשלה מאחורי הקלעים מול עיתונאים, משפיענים ומקורבים כדי למקד את האשמה בגורמים שאינם הוא. מה שבטוח הוא שבאופן רשמי הקפיד נתניהו למעט בהתייחסות לעניין, קל וחומר להודות שיש לו חלק בכישלון, באופן שחלילה ישמש נגדו יום אחד, אם וכאשר, תקום ועדת חקירה לבדיקת התנהלותה של מדינת ישראל מול רצועת עזה.

גם בפעמים המעטות שבהן כן התייחס לאחריותו, הניסוח היה לקוני, סתום ופתוח לאינטרפרטציה. בנאום בכנסת ב-16 באוקטובר הוא אמר: "יש הרבה שאלות על האסון שאירע לנו. נחקור הכול עד תום, אבל עכשיו אנחנו ממוקדים במטרה אחת: לאחד כוחות ולהסתער לניצחון". שבוע לאחר מכן, בהצהרה ב-25 באוקטובר, הוא הפטיר: "המחדל ייבדק עד תום. כולם יצטרכו לתת תשובות. גם אני".

ארבעה ימים נוספים חלפו, ובמסיבת עיתונאים שקיים ב-28 באוקטובר הוא נשאל על כך ישירות. בתשובתו הוא סירב לקבל אחריות למחדל, ובמקום זאת שלף דף עם תגובה מוכנה והקריא: "אחרי המלחמה כולם יצטרכו לתת תשובות לשאלות קשות. היה פה מחדל נורא והוא ייבדק עד תום".

בטקס סיום קורס קצינים ב-7 במרץ הוא אמר: "בהמשך נפיק את כל לקחי 7 באוקטובר. נעשה זאת באופן גלוי ומלא". בפגישה ב-23 באוגוסט עם חטופות ששוחררו, שבה עומת עם שאלת האחריות, הוא לא נתן תשובה ברורה. "אני חושב שהאשמה תחולק יפה מאוד בהמשך", אמר בשיחה שהוקלטה.

ככלל הוא כאמור מיעט להתייחס לנושא בהרחבה, קל וחומר באופן יזום, אבל מדי פעם הוא נשאל על כך. למשל, בראיון למגיש האמריקני ד"ר פיל ב-10 במאי הוא הבטיח שתיערך "בדיקה מעמיקה", והוסיף: "היו כשלונות, קודם כל של הממשלה. אני לוקח את זה על עצמי ועל כולם. אנחנו נצטרך לבחון מה קרה, מה היה הכישלון המודיעיני ומה היה הכישלון הצבאי".

בראיון למגזין "טיים" שהתפרסם ב-8 באוגוסט הוא הוסיף: "אמרתי שאחרי תום המלחמה תהיה ועדה עצמאית שתבדוק את כל מה שקרה, וכולם יצטרכו לענות על השאלות הקשות, כולל אני. להתנצל? ברור, ברור. אני מצטער עמוקות שדבר כזה קרה. 7 באוקטובר הוכיח שמי שאמר שחמאס היה מורתע שגה. אני לא ערערתי מספיק, אם בכלל, על ההנחה הזו שהייתה משותפת לכל גופי הביטחון".

***

והיו עוד כמה מקרים שבהם הוא לא הצליח להתאפק. הזכור ביותר אירע בלילה שבין 28 ל-29 באוקטובר, בשעה הלא שגרתית 1:10 אחר חצות. שעות קודם הוא נשאל במסיבת העיתונאים אם התעלם מאזהרות שב"כ ואמ"ן לפני המלחמה, וכשראה שהטענה צוברת מומנטום בתקשורת וברשת, החליט להוציא תגובה לילית. 

"בניגוד לטענות השקריות", נכתב בציוץ מטעמו בזמן שרוב אזרחי ישראל מתהפכים על יצועיהם, "בשום מצב ובשום שלב לא ניתנה התרעה לראש הממשלה נתניהו על כוונות מלחמה מצד החמאס. להיפך, כל גורמי הביטחון, כולל ראש אמ"ן וראש השב"כ, העריכו שהחמאס מורתע ופניו להסדרה. זאת ההערכה שהוגשה פעם אחר פעם לראש הממשלה ולקבינט על ידי כל גורמי הביטחון וקהילת המודיעין, כולל עד פרוץ המלחמה". 

הציוץ הזה, שנתפס כהטלת אשמה ישירה על בכירי שב"כ והצבא בזמן מלחמה, עורר סערה ציבורית, ותוך שעות נמחק הפוסט ונתניהו הודיע: "מתנצל, טעיתי".

אבל הוא חזר לטענה הזאת נגדו פעם נוספת. ב-23 במאי, אחרי שנחשף ב-ynet ו"ידיעות אחרונות" שלפני המלחמה העביר לו אגף המודיעין בצה"ל ארבעה מכתבי התרעה בנושא חמאס, נמסר מטעמו על ידי משרד ראש הממשלה: "הטענה הפוכה מן האמת. לא רק שאין באף אחד מהמסמכים התרעה כלשהי על כוונות של חמאס לתקוף את ישראל מעזה, אלא שניתנת בהן הערכה הפוכה לחלוטין. שתי ההתייחסויות הבודדות לחמאס בארבעת המסמכים מציינות שהחמאס לא רוצה לתקוף את ישראל מעזה ופניו להסדרה". 

*** 

באופן אישי יודע נתניהו להפנות אצבעות מאשימות כלפי מבקריו, יריביו והציבור שלא נמנה עם תומכיו. על פי רוב הוא יעשה את זה במרומז, תוך שימוש במילות קוד שמשמעותן ברורה לכל ישראלי. חפשו למשל את המילים "אולפנים", "לשעברים", "גנרלים", "פרשנים", "פרסומים", "קומץ", "מיעוט" ו"קיצוני". אלה, לשיטתו, אחראים ל"פילוג" ול"דכדוך" הפושים בציבור.

מעבר לזה, המונח "ועדת חקירה", הופיע פעמיים בלבד בטקסטים של נתניהו מאז 7 באוקטובר. הראשון, בנאום בכנסת ב-24 ביוני, התייחס בכלל לוועדת החקירה לפרשת הצוללות וכלי השיט, ובו הוא רמז שהוועדה מתעסקת בבירוקרטיה בעוד הוא דואג לביטחון.

השני הגיע בסיום נאום שלו בכנסת ב-17 ביולי וגם הוא היה ברוח דומה. "אני רוצה להגיד משהו על ועדת החקירה הממלכתית, הלאומית, איזו שתרצו", אמר. משועשע, הוא פצח על הדוכן בסיפור על הדוכס מוולינגטון ומלחמתו בנפוליאון, שנשא מוסר השכל שלפיו אין להטריד מצביא בזוטות בזמן מלחמה. בדיקה שערכה מערכת "מהצד השני" בכאן 11 מצאה שמדובר באגדת רשת מפוקפקת ורצופת עיוותים. הצוות שאמון על פרסום תמלול הנאומים של נתניהו באתר משרד ראש הממשלה השמיט משם את הסיפור.

משפחתי ואני

מחלץ חטופים, חזק מול העולם, עומד בלחצים. ורעייתי

בבוקר 8 ביוני התרגשו רוב הישראלים עד דמעות נוכח הצלחת "מבצע ארנון" לחילוץ ארבעה חטופים מנוסיראת, ובכך ראש הממשלה לא היה שונה מאזרחיו. חרף השבת, הוא הגיע לבית החולים כדי להצטלם עם השבים שחלקם טרם פגשו עדיין את כל בני משפחותיהם.

והוא מן הסתם לא הגיע לשם רק כדי לחבק ולברך אותם, אלא גם כדי להעצים את האירוע הממילא-דרמטי ולשקף אותו לציבור. בשעות הבאות עלו בחשבון הטוויטר שלו לא פחות משישה ציוצים שכללו ברכות, שיחות טלפון לשבים, הצהרה מבית החולים, פרגון ללוחמים ואפילו מסר אדיב של מנצח לבני גנץ שבדיוק עמד לפרוש מהממשלה. לשם השוואה, לרוב מתפרסמים ברשתות החברתיות של נתניהו פוסט או אחד שניים ביום. בימים רבים הוא לא מצייץ בכלל.

ההתנהלות הזאת הייתה מנוגדת לא רק לדפוס שלו אחרי אירועים אסוניים כגון הפגיעה בנגמ"ש גבעתי ב-31 באוקטובר, הרג שלושת החטופים בסג'אעיה או קריסת המבנה על כוח ההנדסה ב-22 בינואר, אז הוא הסתפק בציוץ ניחומים או הודעה כללית. גם את שני החילוצים המוצלחים שקדמו למבצע ארנון (של אורי מגידיש ב-31 באוקטובר ושל לואיס הר ופרננדו מרמן ב-11 בפברואר) קיבל נתניהו ב"איפוק תקשורתי": ציוץ קורקטי או שניים, ללא פגישה מתועדת ומתוקשרת אף שמדובר היה בימי חול.

הסיבה לפער עלומה. ייתכן שהפעילות התקשורתית החריגה של נתניהו אחרי מבצע ארנון נבעה מהעובדה שנועה ארגמני שחולצה הייתה צפויה לגרור סיקור עולמי, מה גם שלאורך המלחמה הוא שמר על קשר קרוב עם אביה יעקב. ייתכן גם שהפרישה הצפויה של גנץ ושלל התפתחויות פוליטיות ומקומיות כגון חוק הגיוס והמסקנות המתקרבות של ועדת החקירה לפרשת כלי השיט, העלו בו חשש שהוא נמצא למעשה בעיצומו של קמפיין בחירות.

***

רבים מהמסרים של נתניהו מסתתרים בניואנסים. למשל, בשלוש הזדמנויות שונות הוא הקפיד לציין שאישר באופן אישי את מבצע החילוץ המוצלח של הר ומרמן מרפיח, ובשלוש הזדמנויות אחרות הוא הדגיש שאישר בעצמו את מבצע ארנון. מנגד, בערב שאחרי ניסיון החיסול של מוחמד דף, כשבמערכת הביטחון עלה חשש שהאיש שרד, הסתפק נתניהו ב"נתתי את ברכתי" למבצע.

מעבר לכך בטקסטים שלו הוא נוהג להציג את עוצמתו מול העולם. למשל, חביב עליו אזכור העובדה שנאם בקונגרס האמריקני (בפעם הרביעית בחייו). הוא גם חוזר ומדגיש שאף שאמרו לו שצה"ל לא ייכנס קרקעית לעזה, ולא יגיע לבית החולים שיפא, ולא ייכנס לרפיח - הוא עשה זאת על אפם ועל חמתם. בכלי החיפוש שבעמוד זה ניתן להקליד את המילים "לחץ" ו"לחצים", ולהתרשם כמה פעמים הוא ציין שהוא פועל למען ביטחון ישראל חרף עמדת העולם שמקשה עליו.

ויש כמובן גם את הסוגייה המשפחתית. את אשתו שרה הוא הזכיר 44 פעמים, הרבה יותר מאשר את שר הביטחון, השר גנץ והרמטכ"ל בשמותיהם גם יחד. לעיתים קרא לה "רעייתי", לפעמים "שרה", ובדרך כלל "רעייתי שרה".

את אחיו יוני ז"ל הזכיר נתניהו 5 פעמים, וב-13 מקרים הדגיש או רמז שהוא בן למשפחת השכול. בנו אבנר אוזכר פעמיים, אביו בן ציון המנוח פעם אחת, והבן יאיר אפילו לא פעם אחת מיוזמתו (רק בתשובה לשאלה בנושא שעלתה במסיבת עיתונאים).

מילים שבנימין אוהב במיוחד

הניצחון המוחלט, בעזרת השם, קיבוצים ואיראן. אבל מה קרה לדאעש?

חמישה ימים אחרי טבח 7 באוקטובר טבע נתניהו מונח בן שתי מילים שעתיד יהיה ללוות את מדינת ישראל לאורך כל המלחמה. עד מהרה הוא הפך למטבע לשון מועדף (וקמפיין מסחרי) בקרב תומכיו, ומנגד לסמל הניתוק והמיליטריזם אצל מתנגדיו. "זוהי באמת מלחמה על הבית, והיא חייבת להסתיים בדבר אחד, בניצחון מוחלט", אמר נתניהו בנאום בכנסת ב-12 באוקטובר. הביטוי "הניצחון המוחלט", הופיע לא פחות מ-129 פעמים בדבריו מאז ("ניצחון מוחלט", "הניצחון המוחלט" ו"לניצחון המוחלט"), ונדמה שהוא ילווה אותו לנצח כמו אבותיו "הם מ-פ-ח-דים", "החיים עצמם" ו"חמוצים".

איך מודדים "ניצחון מוחלט"? האם הכוונה להשלמת כל מטרות המלחמה (ראו אייטם נפרד)? או שמדובר באליבי מעורפל שיאפשר הימנעות מעסקה והמשך המלחמה עד לנקודה שבה יבחר נתניהו לעצור? תשובה החלטית חדה אין בנמצא, אבל המונח התקבע, וכאמור - הוא עוד ילווה את נתניהו שנים. כאן המקום לבדוק עוד כמה מילים וביטויים שבהם הרבה ראש הממשלה - או מיעט - להשתמש מאז 7 באוקטובר:

חטופים - המילה הזאת (או ההטיה המועדפת עליו "חטופינו") הייתה כמתבקש אחת הפופולריות ביותר בטקסטים של ראש הממשלה והופיעה 437 פעמים.

דאעש - ההאשטג hamasisisis# שרווח ברשת אחרי הטבח לא נעלם מעיניו של נתניהו, ואת ההשוואה של חמאס לארגון המדינה האיסלאמית הוא הזכיר לא פחות מ-26 פעמים בהתבטאויותיו בחודש וחצי הראשונים למלחמה (בחלקן הוא חזר עליו כמה וכמה פעמים). אולם מאז, למעט בציון קצר ואגבי ב-24 בדצמבר (שהתייחס בכלל למכתב ששלחה אשתו שרה לאפיפיור), הוא לא חזר עליו כלל. אולי כי לא רצה להיזכר כמי שהעביר כסף וניהל מו"מ עם המקבילה של דאעש.

קיבוץ - הסנטימנט הרווח בקרב מתנגדי נתניהו קובע שהוא התקשה להוציא מפיו את המילה "קיבוץ" או "קיבוצים" בהקשר של טבח 7 באוקטובר, לכאורה משום שלא מדובר בבייס הפוליטי שלו. והוא אכן לא הרבה במיוחד להשתמש במילה הזאת (36 פעמים, בנוסף לפעמים בודדות שבהן הזכיר שמות כגון בארי, ניר עוז, כפר עזה וכו'). להגנתו ייאמר שהוא מיעט גם באזכור יישובים אחרים, תומכי ליכוד מובהקים, שהיו קורבנות מרכזיים בטבח (שדרות 7 פעמים ואופקים 4 פעמים).

כפסע - מילה שהתקבעה בתודעה הציבורית אף שנתניהו השתמש בה פעמיים בלבד. הראשונה, למרבה הטרגדיה, הייתה בהצהרה ב-16 בדצמבר, למחרת הרג החטופים אלון שמריז, סאמר טלאלקה ויותם חיים על ידי חיילי צה"ל בסג'עאיה ("הם היו כפסע מהחופש, ממש נגעו בגאולה").

הפעם השנייה ("אנחנו כפסע מהניצחון") הגיעה בישיבת ממשלה ב-7 באפריל, בהתבטאות שהפכה לסמל לניסיון שלו לשכנע את הציבור שחמאס קרוב לכניעה. חמישה חודשים לאחר מכן, כשהארגון מיאן להיכנע, טען נתניהו במסיבת עיתונאים לתקשורת הזרה שהתכוון לכך ש"אנחנו כפסע מהדבר הקריטי לניצחון, אמרתי שלא יהיה ניצחון אם לא ניכנס לרפיח".

איראן / ציר הרשע - את ראש התמנון, מפעילת כוחות הפרוקסי העוטפים את ישראל, הנמסיס של נתניהו מזה עשרות שנים, הוא איזכר 109 פעמים מאז 7 באוקטובר. את הביטוי "ציר הרשע" הוא הזכיר 35 פעמים.

קטאר - את שמה של האמירות הקטנה במזרח חצי האי ערב - זאת שמחד מארחת זה שנים את ראשי חמאס ושולטת ברשת "אל-ג'זירה", ומאידך משמשת מתווכת בין ישראל לבין ארגוני הטרור - הזכיר בנימין נתניהו 6 פעמים בלבד מתחילת המלחמה. גם מתווכת נוספת, מצרים, לא בלטה בהתבטאויותיו - 8 פעמים.

בעזרת השם - יש מכרים של ראש הממשלה שמוכנים להישבע בנקיטת חפץ שמדובר באתיאיסט גמור. אבל איך אומרים - גם אם לא יועיל, לא יזיק. 60 פעמים השתמש נתניהו בביטוי הזה.

רפיח - נדמה שהעיר הזאת מלווה אותנו מאז 7 באוקטובר. אבל למעשה, את השם "רפיח" הזכיר נתניהו לראשונה רק בישיבת ממשלה ב-4 בפברואר. למען הדיוק, בנאום בכנסת ב-25 בדצמבר הוא שיתף סיפור על מפגש שלו עם נשיאת הצלב האדום, שבו כביכול נתן לה ארגז תרופות ואמר לה: "קחי את הארגז הזה, תעבירי אותו. במעבר רפיח תני את זה לאיש חמאס". אבל בהקשר המלחמתי הוזכרה העיר לראשונה רק ארבעה חודשים אחרי הטבח. בסך הכול הוזכר השם 93 פעמים (חלקן בהקשר של מעבר רפיח). את ציר פילדלפי הוא הזכיר לראשונה מיוזמתו בנאום מול בוגרי קורס קצינים ב-11 ביולי, ומאז חזר עליו 30 פעמים נוספות.

עוד באירופה - לאורכן ולרוחבן של הצהרות נתניהו שזורים שמות, ביטויים ואזכורים הקשורים במלחמת העולם השנייה. למשל, את המילה "שואה" הוא אמר 53 פעמים (חלקן בנאומים וציוצים סביב יום השואה), אנטישמ/יות 15, נאצי/נאצים 20, נאציזם 2, היטלר 6, מלחמת העולם השנייה 7, צ'רצ'יל 4 ואושוויץ 2.

קאץ' פרייז - חוץ מ"הניצחון המוחלט" ניסה נתניהו להחדיר לשיח עוד כמה משפטים או צירופי מילים, קליטים יותר או פחות. את המשפט "מי שפוגע/יפגע בנו - אנחנו פוגעים בו" (או "דמו בראשו"), כמסר לחיזבאללה, הוא אמר 12 פעמים. בביטוי "לא חמאסטן ולא פתחסטן" הוא השתמש 6 פעמים. בסביבות פורים הוא ניסה פעמיים את "חיסלנו את המן - נחסל גם את סינוואר", אבל לא המשיך איתו. כשציין את מטרות המלחמה (ראו אייטם נפרד) והתייחס לחטופים הוא הרבה להדגיש "החיים והחללים כאחד" (21 פעמים). את המשפט "ציר הרשע צריך את ציר פילדלפי" הוא ציין שלוש פעמים.

במותם ציוו לו

כשנתניהו מצטט נופלים או את הוריהם, הם תמיד מבטאים תמיכה בהמשך המלחמה

הממדים האדירים של האובדן והשכול מאז 7 באוקטובר, אלפי נרצחים וחללים, מן הסתם לא אפשרו לבנימין נתניהו להתייחס לכל אחד ואחת מהם באופן אישי ולהזכיר אותם בשמותיהם. גם אופן ההתייחסות שלו לנושא לא היה עקבי: לפעמים הזכיר בהתבטאויותיו חללים מאותו יום בשמותיהם, לעיתים מסר הודעת ניחומים כללית ולעיתים התעלם.

היו גם כאלה שמסיבות מובנות, אישיות או אחרות, אוזכרו על ידו יותר מפעם אחת לאורך השנה, בהם גל איזנקוט, בנו של חבר קבינט המלחמה דאז גדי איזנקוט; ראש המועצה האזורית שער הנגב אופיר ליבשטיין שנרצח ביום הטבח; משה לייטר, בנו של יחיאל לייטר, שהיה בעבר ראש הסגל בלשכת ראש הממשלה; עומר סמדג'ה, בנו של מאמן הג'ודו אורן סמדג'ה, וכמובן ארנון זמורה, שנפל במהלך חילוץ החטופים מנוסייראת והמבצע נקרא על שמו.

כשנתניהו כן התייחס לנופלים באופן ספציפי, פעמים רבות הוא שיתף דברים שכתבו לפני מותם, או כאלה שאמרו הוריהם לאחר מכן. באופן כמעט מוחלט, הדברים שציטט במקרים אלה ביטאו נכונות להקרבה ותמיכה בהמשך המלחמה. הנה כמה דוגמאות:

• ב-25 באוקטובר ציטט נתניהו את אימו של לוחם גולני דביר לישא ז"ל: "מכאבי המלחמה הזו ניוולד מחדש כעם".

• ב-3 בנובמבר סיפר על מכתב פרידה שנמצא בנייד של לוחם גבעתי רועי דאוי ז"ל: "יש לי לוחמים אריות. לראות את כל מי שנמצא פה זו ארץ ישראל שלמענה אני עושה את כל זה".

• ב-22 בנובמבר הוא סיפר שאביחי וטלי ברזני, הוריו של לוחם הצנחנים דביר ברזני ז"ל, "ביקשו ממני, וכך עשו כל ההורים השכולים שעימם שוחחתי, תמשיכו עד הסוף".

• ב-30 בדצמבר סיפר שרפאל ארוס, אביו של לוחם גבעתי שי ארוס ז"ל, קרא באוזניו את מכתבו האחרון של בנו: "שמחתי לעשות את מה שאני רוצה לעשות - להציל אנשים ולשמור על המדינה. דעו שכל זה לא היה לחינם".

• ב-18 בינואר סיפר נתניהו: "קיבלתי גלויה מנטע, אימו של לוחם הצנחנים ינון תמיר ז"ל. היא כותבת לי 'כדי שנדע שלא נפלו לחינם, השמידו את הרשע'".

• במסיבת עיתונאים ב-27 בינואר ציטט את המילים האחרונות שכתב לוחם המילואים אלקנה ויזל ז"ל: "הניצחון המוחץ שלנו יותר חשוב מהכל. תמשיכו לפעול בכל הכוח כדי שניצחוננו יהיה כמה שיותר מוחץ".

• במסיבת עיתונאים ב-7 בפברואר אמר נתניהו: "ב-1 בדצמבר כתב לוחם הצנחנים עמית בונצל את המילים הבאות למשפחתו: 'התחלנו במהלך היסטורי ועלינו לסיים אותו בניצחון מוחץ'". 

• בנאום ערב יום השואה ב-5 במאי סיפר: "רב סרן משה לייטר יצא בראש חייליו למלחמה בעזה, כי הבין שהוא נלחם גם עבור הסבא רבא שלו ועבור ששת המיליונים". 

• בנאום ביד לבנים ב-12 במאי סיפר נתניהו על מפגש בין אבותיהם השכולים של עמיחי וייצן שנרצח ב-7 באוקטובר וגלעד ניצן שנפל בעזה: "שאל אותו אביו של גלעד, 'מניין ניקח את הכוח להמשיך?'. שני האבות השיבו זה לזה: 'אנחנו מקבלים את הכוח מהבנים שלנו'. גידלנו דור נחוש ומסור שיודע שהנכונות למסור את החיים ברגע האמת פירושה חיים של משמעות".

• באותו יום הוא הוסיף: "סמל עילאי צעיר רם ביומנו שנמצא לאחר מותו: 'אני מגן בגופי על עם ישראל, על מדינת ישראל. ולמרות כל הקשיים והכאבים - כל זה קטן לעומת הזכות לבחור כל יום מחדש להיות לוחם בצבא ההגנה לישראל, ראשית צמיחת גאולתנו'. הוריו של עילאי, ארז ויפה צעיר, הוסיפו בכתב ידם את המילים הללו בגלויה ששלחו לי לזכרו: 'בבקשה, תמשיכו בלוחמה מול האויבים שלנו - ואל תקשיבו לאף אחד שמנסה למנוע מאיתנו לשמור על העם שלנו".

• בנאום בכנסת ב-24 ביוני ציטט נתניהו את אורן סמדג'ה שאמר אחרי נפילת בנו עומר: "תרימו את הראש, אל תעצרו עד שננצח", ואת ללי דרעי שבנה סעדיה נפל באותה תקרית: "הקורבן האדיר שהקרבנו לא יהיה לשווא. אנחנו דורשים ניצחון והכרעה מוחלטת".